אילת נגב

על חיי אלישבע, במלאת 120 שנה להולדתה, מתוך פרק שנדפס בספרה של אילת נגב 'שיחות אינטימיות' (ידיעות אחרונות, 1995). תודה לאילת נגב על הסכמתה לשתף את גולשי אתר הספריה החדשה בדברים אלה.

בתחילת 1949 חשה המשוררת אלישבע ביחובסקי ברע, ונסעה להתאושש בחמי טבריה. בבדיקות בבית-החולים של טבריה נתגלה סרטן בגופה. כשנפטרה ב-27.3.49, והגיעה לקבורה אל אנשי חברה קדישא, נודע מה שאלישבע עצמה לא טרחה במיוחד להסתיר: שהיא נוצרייה, ולא התגיירה. אחרי דיון סוער מה לעשות בנוכרייה, הוחלט להקצות לה מקום של כלימה בחלקת עניי הקהילה של טבריה.

   
"כשהגיעה הידיעה אלינו", סיפר אברהם ברוידס, אז מזכיר אגודת הסופרים, "יצאתי באופן דחוף לטבריה, ובידי מכתב רשמי מטעם אגודת הסופרים בחתימתם של יעקב פיכמן, דוד שמעונוביץ ואשר ברש, המעידים שהנפטרת היתה משוררת עברייה חשובה, וחלילה לחברה קדישא לגרום לביזיון המת. מחובתה למנוע שערורייה ציבורית. שליחותי הצליחה, וההתערבות הועילה. ראשי חברה קדישא נסוגו ואמרו לי: אתם יכולים לקחת את הגופה ולהעביר אותה לכל בית-קברות".

   
קבוצת כינרת התנדבה לשמש מקלט ופתחה את שערי בית-העלמין שלה לרוסייה הפרבוסלבית, שחיה בארץ-ישראל, היתה נשואה ליהודי וכתבה עברית.

אלישבע נולדה כייליזבטה ז'ירקובה ב-1888, ברוסיה. אביה, איוואן ז'ירקוב, פרבוסלבי בדתו, היה מורה וסוחר ספרים. אמה, אומנת אנגלייה שמשפחתה הגיעה לרוסיה, מתה כשמלאו לה שלוש. היא חונכה בבית דודתה האנגלייה במוסקבה, למדה בגימנסיה לבנות ובקורסים לפדגוגיה, ונמשכה לצד האנגלי בביוגרפיה שלה.

   
ליהדות התקרבה באמצעות חברה ללימודים, שבביתה הרבתה לשהות. התפעלה מנרות השבת, מן המשפחתיות ההדוקה. בשירים שכתבה באותה תקופה הביעה את געגועיה ליפה ולנאצל שביהדות. מירה ליטל, בתה היחידה של אלישבע [התגוררה באנגלייה, נפטרה לפני שנים אחדות], מספרת: "אמא התקרבה ליהדות דרך השפה העברית. זה נראה לה מאוד אקזוטי ומיסטי ששפה, שהיתה כמעט מתה 2000 שנה, מתעוררת לחיים בזכות אליעזר בן-יהודה שכזה. היהדות נראתה לה ככת-סתרים. אחיה היה בלשן, שלמד ולימד את לשונות המזרח, ורק טבעי היה שב-1913 הלכה ללמוד עברית בארגון שנשא את השם 'אגודת חובבי לשון עֶבֶר'. שם פגשה את אבא".

   
זמן קצר אחר-כך כבר תירגמה לרוסית את "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך" של יהודה הלוי, וסיפורים של ברנר. התאהבותה בשפה העברית היתה מיידית. כמהופנטת, נטשה את התרבות הרוסית מאחוריה.

   
שמעון ביחובסקי, עסקן ספרותי ומו"ל, כבש את מקומו בלקסיקונים של הספרות העברית כבעלה של אלישבע, וכידידם של גנסין וברנר. "אח יקר, אח חביב, אחי היושב בקירות לבבי", מכנה אותו י.ח. ברנר במכתביו. צפרירה גנסין-ספקטור, בתו של מנחם גנסין, ממייסדי "הבימה", זוכרת את ביחובסקי כאינטלקטואל רוסי חמור-סבר, עם משקפיים עגולים והבעה נמרצת.

"אהבתם ידעה תהפוכות", אומרת המשוררת אורנה רב-הון , שכתבה עבודת מוסמך באוניברסיטת תל-אביב על שירתה של אלישבע. "הם היו יחד ונפרדו לסירוגין, ושנים חלפו עד שנישאו בנישואים אזרחיים ב-1920. היא לא התגיירה. הדת לא מילאה תפקיד בחיי אף אחד משניהם. שיריה ומכתביה מגלים רמזים של אהבות אחרות. היא היתה מתאהבת בכל פעם, היו לה כל מני רומאנים, אבל בעלה השלים עם כך. היא היתה נפש מיוסרת, שלא השתלבה בשום מקום, גם לא במסגרת הנישואים".

   
"אתה מקנא בי?" כתבה אלישבע לידיד, כשכבר היתה נשואה שבע שנים, ואם לבת. "הנאתי נמצאת תמיד בדברים שאינם ברשותי. מהאנשים שאני אוהבת – אחד יש במוסקבה, שלא אוכל לעולם לגעת גם בקצה ידו, והשני בפריז, שראיתיו במשך יום וחצי אחרי הפסקה של 10 שנים, והשלישי... וכן הלאה".

   
הבת מרים (מירה) נולדה ב-1924. מקץ שנה עלו לארץ-ישראל והתיישבו בתל-אביב. הקהילה התרבותית בארץ התלהבה מהנוכרייה שאימצה לעצמה את גורל העם היהודי. במחברת חומה של בית-ספר הדביק שמעון ביחובסקי, הבעל המעריץ, את כל גזירי העיתונות שליוו את הקריירה של רעייתו האהובה.

   
אורנה רב-הון: "שבע שנים עברו עליהם בשמחה ובריקודים. שמעון ביחובסקי התמסר לחלוטין לקריירה של אשתו. נראה לי, שהוא היה הדמות הטרגית בסיפור. הוא ביטל את עצמו. היו לו כישרונות ספרותיים, אבל הוא לא פיתח אותם כלל. הוא היה טיפוס של מאחורי הקלעים, שמטפח אחרים, אך לא מעז להתמודד בעצמו עם יצירה. בשלבים הראשונים, הוא דירבן אותה לכתוב, וייעץ לה לאיזה עיתון לשלוח את שיריה.

   
"כאשר התפרסמה, הפך לאמרגן שלה, ואירגן לה ערבי-קריאה בארץ ובאירופה. אנשים קנו כרטיסים ל'נשף אלישבע' כדי לשמוע אותה קוראת משיריה. לביחובסקי היו מהלכים בחוגי הספרות, והוא הזמין נכבדים כטשרניחובסקי וקלויזנר להרצות בנשפים האלה על שירי רעייתו. בהוצאת הספרים שלו, 'תומר', הוציא לאור את שיריה ואת סיפוריה. שניהם התפרנסו רק מעבודתה הספרותית והיו תלויים מאוד זה-בזה. היא היתה זקוקה לדחיפה שלו, והוא היה תלוי ביצירה שלה".

   
בארכיון אלישבע במכון "גנזים" בתל-אביב נתקלתי בדף מצהיב, פיסת חיי יומיום של משפחת ביחובסקי.

   
"תזכיר למרים בת אלישבע, מאת אמא", רשום בראש העמוד. באותיות של מכונת-כתיבה מדגם שאיננו עוד, הדפיסה האם הוראות לבתה בת השש. בטור א', רשימה ארוכה של איסורים: "אסור להתהלך בבוקר בכתונת-לילה; אסור לבקש כסף כדי לקנות סוכריות על מקל. אסור בדרך מבית-הספר לסור לאיזה מקום". ובטור ב', רשימה של "צריך": "צריך להזכיר לאבא, שאת הראש רוחצים פעמיים בחודש. צריך להזכיר לאבא, שיגזוז לך את הציפורניים, אם הן גדולות מאוד". ובטור ג', הקצר מכולם, "מותר": "מותר לבקש את אבא שיילך אתך פעם לראינוע, אבל לא יותר מפעם אחת בחודש, ובתנאי שאבא בעצמו ירצה ללכת ויסכים שתראי את הסרט הזה. להתווכח עם אבא אסור!"

הפופולריות של אלישבע היתה לצנינים בעיני רבים. "נשף אלישבע! בוקר אלישבע! אלישבע פה ואלישבע שם!" התלונן מ. שלנגר מוהר בעיתון 'כתובים' ב-1927. "הערכות עפות מכל עבר. דברי ביקורת שכולם אומרים כבוד נשמעים מפי אנשים, שמשום-מה כבשו את ביקורתם עד היום"...

   
המשורר אברהם שלונסקי פירסם ב-1930 שיר-פלסתר ששמו "נאום אלישבע", ובו קיטרג על הפרסומת המוגזמת, לדעתו, של אלישבע, ועל יחסי-הציבור מעוררי-הקנאה של בעלה. במתקפה בת שבעה בתים כתב בין השאר: "וזה הסוד: צריך ארגון! / ורֶקלָמיאל בעל! [רֶקלָמה = פרסומת] / ואז ממילא יֵיאַרגוּן / קוּרֵי פרסומת על כל שעל"...

   
כלפי חוץ, אלישבע לא הגיבה, רק לקחה את הדברים עמוק ללב. לא הבינה מדוע זכתה קודם לאהבה שופעת, וכעת – להתנכרות מוחלטת.

מכה קשה ניחתה עליה ב-1932. באביב נסעה לאירופה עם בעלה ובתם להופעות בקהילות היהודיות. "ואז, כשהיינו בקישינב, לקה אבא בהתקף-לב ומת", נזכרת מירה, אז בת שמונה. "אני זוכרת רק את הטקס בבית-הקברות, קברו אותו שם. אחרי זה, אמא התמוטטה".

   
השתיים חזרו לתל-אביב. אלישבע, אז בת 44, חסרת גב כלכלי, לא יכלה עוד להחזיק בדירתה הקודמת. אחד מעשירי העיר, בעל בניין בשכונת מונטיפיורי, איפשר לה להתגורר בצריף קטן ורעוע בחצר הבית. "מובן שאני מרגישה את עצמי בודדה מאוד כאן ובחיי בכלל", כתבה לגרשום שופמן חודש אחרי מות בעלה, "אבל אם אתה רוצה לדעת את האמת, זה היה ככה גם קודם, כבר משך כל השנים שגרנו כאן בארץ. ישנם אנשים, אשר ביום-הדין האחרון ודאי יצטרכו לתת דין וחשבון בעד כל זה".

   
הפעם, היתה הצניחה מוחלטת ובלי ריכוך. "לא היו לה חברים, לא היה גבר בחייה אחרי מות אבא, בחייה המקצועיים היא הופקרה, וגם לא היו לה מקורות הכנסה", אומרת מירה.

   
כששמע ביאליק על מצבה הכלכלי, המליץ שתקבל קצבה מ'קרן ישראל מץ' בניו-יורק. אלישבע התקיימה בדוחק מקצבה של 15 דולר לחודש, ואחת לחודש היה אברהם ברוידס מביא לה את ההמחאה.

   
"בהיכנסי אל אלישבע, קידמני נחיל זבובים", תיאר ברוידס ביקור בקיץ 1933. "הנה עששית נפט, פרימוס וקומקום מפויח. מגבת על מסמר, פמוט ומחצית נר תקועה בו. באמצע החדר, הדומה לתיבה גדולה, עומד שולחן, שעליו צלחת ופרוסות לחם יבש, פירורי גבינה קשה ובקבוק חלב ריק. בפינה תלוי וילון-פרגוד, המסתיר מיטת ברזל מכוסה שמיכה, וסמוך לו ספת-עץ ואצטבה נמוכה. פה מגובּבות כמה מזוודות מרופטות. עינַי מבחינות בספרים מאת אנה אחמטובה, אלכסנדר בלוק, קובץ סיפורי גנסין ושופמן.

פעם באה אלישבע אל ידידתה, המשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד, וזו התעקשה "לתחוב לידי שישה תפוחי-עץ גדולים ומצוינים, וגם קצה של לחם לבן. את התפוחים האלה אכלתי אחר-כך שבוע שלם, ועוד היום אני גומרת את המנה האחרונה שלהם. היא ודאי לא תיארה לעצמה, שבן-אדם יכול 'למשוך' כל-כך את המתנה שלה ולהסתמך בעיקר עליה כמעט לאוכל של שבוע שלם, כמו שעשיתי אני", כתבה אלישבע לבתה.

   
היא היתה חוסכת לחם מפיה כדי לבקר בקולנוע. בעיקר אהבה סרטים אנגליים. היא נשמה עם הגיבורות, התאהבה בגברי הצלולויד.

   
מירה ליטל: "היו אנשים, שניסו לעזור לאמא, אבל היא היתה אשה גאה וקשה, עם פרינציפים. למשל, סירבה לקבל ביצים, אם הן נקנו בשוק השחור. היא היתה ביקורתית מאוד עם אחרים. הרגיז אותה שיש שחיתות, וכל אדם דואג רק לעצמו. אין פלא שהתרחקו ממנה. גם באהבה נעשתה צינית. כנערה מתבגרת, שאלתי אותה פעם על אהבה בין גבר לאשה, אם באמת זה נפלא כל-כך. והיא, שהיתה משוררת האהבה, הסתכלה עלי ואמרה: אהבה? זו הגזמה פראית".

מאז מות בעלה לא פירסמה אלישבע שום שיר. גם הנשפים הספרותיים תמו. ב-1938, אגודת הסופרים ערכה לה מסיבה, כשמלאו לה 50. הפרסומים היחידים שלה באותן 17 שנים היו מאמרי ביקורת ותרגומים. "לפי העדויות, אלישבע כתבה שירים באותן שנים", אומרת אורנה רב-הון, "אך השירים האלה לא נתגלו בשום מקום".

   
אכזבתה ומרירותה של אלישבע הרעילו אותה. "פעם אכתוב חיבור שלם", כתבה לבתה מירה שבצבא, "על תולדות 20 שנות חיי ביישוב הזה, שדחפני השד להתמסר לרעיונו ולהתגלגל אליו ממש בכל הנאיביות הגויית שלי. וכל כמה ולמה ידעו ורצו כאן לנצל אותי לאיזה דבר שהוא, וכיצד נמצאתי נחוצה למישהו כ'עוף כפרות', והתגלגלתי למעמד הקבוע, שאין לו תקנה, של 'אנשים מיותרים', 'בטלנים', 'חסרי מרץ ויוזמה', שאינם מתאימים לאופי ולטמפו של היישוב 'החדש' ההולך ונוצר. בקיצור, מה שהם מגדירים בביטחון כזה כ'אדם שאינו יודע לעזור לעצמו'".

   
בין האחיות שסעדו אותה על ערש-דווי היתה אחות רוסייה. לפני שמתה, אומרות השמועות, ביקשה אלישבע מן האחות שתדבר איתה לא עברית, אלא רוסית, כי רוצה היא למות כששׂפת עמה ומולדתה בפיה.

חיפוש טורים

רשימת הטורים הקודמים:

סיפורי טיפולים מרדכי גלדמן

ביקורת בורחת מספר מנחם פרי

העיר הנסתרת לידיה ז'ורז'

חופשייה מהיסטוריה ריאיון עם אנה אנקוויסט

מקום הטעם שרי גוטמן

עכשיו, כשהספר נגמר דויד גרוסמן

נולד אל הים: על היחסים שבין גיבור למספר אבירמה גולן

הסיפורים שמאחורי 'סיפורי תל-אביב' יהודית קציר

לתקן את החמצת האהבה: מ'אקלים הבית' עד 'זה הילד שלנו' אלון אלטרס

הצמתים בחיי והספרות הרוסית רנה ליטוין

הפטיש והסדן: על 'מות הזקן' מאת א.ב. יהושע עמוס עוז

אומן הסבך ארי דה לוקה

מבקרי השירה הלכו לים מנחם פרי

הספר: התבוננות בתצלום של אבלארדו מורל דרור בורשטיין

דולי שבה אל העמדה ג'ודי טל

הספריות שלי – וידויו של ביבליופיל דורית אבוש

מראובן פיינשמקר לאנה או – על כוחן של מלים אריאל להמן

למה כתבתי את 'דולי סיטי' אורלי קסטל-בלום

פרלמוטר, אבות, הלית מנחם פרי

על ההר שבין השיר לכותבו ולקוראיו מרדכי גלדמן

כאילו ספרות מנחם פרי

הגסויות של אולגה: על תרגום הכותרת של 'ימי הנטישה' מרים שוסטרמן

אני ונסרין ואולגה: הרהורים בעקבות 'ימי הנטישה' ג'ודי טל

האם אולגה פמיניסטית? אלנה פרנטה על גיבורת 'ימי הנטישה' אלון אלטרס

סופר ועורך, או מחרטה במקום מתקן אברהם ב. יהושע

מה הם עושים שם מול הטקסט? מנחם פרי

כל הטורים האישיים >>>

מחוץ לספרות:

ילקוט הכז"בים  תמר פלג

על החוק להגנת תרבות הקריאה מנחם פרי ותמר פלג

ההיה, או חלמתי חלום מנחם פרי

למשלוח תגובות הקליקו כאן. נשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.