טל ניצן
לקראת הסתיו, זמן העננים והציפורים, יאיר הורביץ שב ועולה על הדעת: "...מִמַּרְאֵה עַב הֶעָנָן / תִּדְמִי לְצִפּוֹר / וְאוּלַי לְצִפּוֹר מְבִיכָה בֶּעָנָן". ציפורים התעופפו בשירת הורביץ מראשיתה. בשיריו המוקדמים הן מזוהות עם השמֵימי והרוחני אבל גם עם המוות, מות האב. ואילו בספרו האחרון, 'ציפור כלואה', ממקדת הציפור את התמודדות המשורר עם מותו-שלו הקרֵב ובא, בהתקרבותה לאדן החלון שעוד מעט תמריא ממנו אל השמיים – אל המוות ואל האין. הציפורים האלה, שאינן מקבלות על עצמן מרוּת של להקה אחת, טעונות עושר של משמעויות המתגוונות ומתפתחות בגלגוליה השונים של שירת הורביץ.
בשיר "קו-האופק הנמתח על עיניים" מתוך הקובץ 'בשבתי לבדי' מ-1976, כלומר מאמצע דרכו השירית של הורביץ, המשורר כמו משקיף לאחור אל כל ציפוריו עד כה ונותן הסבר, נפשי וגם פואטי, לכל הציפּורוּת הזאת – למקורה ולייעודיה. השיר נמתח, נקרע, בין שתי תנועות מנוגדות, מעלה ומטה, ובסופו דינה של אחת מהן להיכנע לאחרת.
אֲבָל מִמְּדוֹרֵי הָאֲדָמָה
עוֹבֵד הָאֲדָמָה אִם אֵין לוֹ
אֶלָּא שְׁמָמָה
יֵשׁ לוֹ דָּבָר לְהִתְנַחֵם עַל הַמַּיִם
וְהוּא חוֹרֵשׁ בִּיגִיעָה
לוּלָאוֹת לְפָאֵר
בַּצְּלִילוּת הָרוֹגַעַת חוּט זָהָב מִשְּׁקִיעָה
אֲבָל מִמְּדוֹרֵי הָאֲדָמָה מִסְתַּכְּלִים
עוֹבֵד הַמַּיִם אִם אֵין לוֹ
אֶלָּא שְׁקִיעָה
הוּא עוֹשֶׂה לוֹ לְהִתְנַחֵם כְּנָפַיִם
וּמְחַפֵּשׂ בַּשָּׁמַיִם רְאִי
לִפְרֹשׂ עַצְמוֹ
כְּמוֹ קִרְיַת-צִפּוֹר רַבָּה
וְכָל הַמָּעוֹף נִקְשָׁר בּוֹ לְעַז וְקוֹלוֹ רְבָבָה
אֲבָל מִמְּדוֹרֵי הָאֲדָמָה מִסְתַּכְּלִים עָלָיו
מִכַּפּוֹת עֲנָנִים מְכַסִּים
וְעוֹבֵד הַשָּׁמַיִם
עוֹשֶׂה לוֹ בֶּחָזֶה
אֱלִילִים
יוֹרְדִים וְעוֹלִים
וְיוֹרְדִים
מֵעֵינַיִם גְּדוֹלוֹת כְּמוֹ קוֹל גְּשָׁמִים
וְעוֹטְפִים אוֹתוֹ בְּקַר
מִמְּדוֹרֵי הָאֲדָמָה מִסְתַּכְּלִים עֲלֵיהֶם
וְהֵם מְכַנִּים אֶת הַמָּקוֹם טַבְלַת הַמַּיִם;
מִשּׁוּם שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים בְּלִי הַמַּיִם
וּבְלִי קַו-הָאֹפֶק הַנִּמְתָּח
עַל עֵינַיִם; אוֹהֲבִים
אֶת הַמַּיִם שֶׁכָּאן
וּמַה שֶּׁהָלְאָה הָיָה לָהֶם פֻּלְחָן
וְעֵינַיִם מִמְּדוֹרֵי הָאֲדָמָה מְלַגְלְגוֹת עֲלֵיהֶם בְּעֵינֵי מֵתִים חַיּוֹת
וּמְגַלְגְּלוֹת אֶת הַגַּרְגֵּר
שֶׁחָפֵץ לְפָאֵר
וְדוֹמֶה לְפֵרוּר עָפָר.
"עובד האדמה" בשירו של הורביץ מקורקע לממשות ולשממה בשל כובד הגוף, כורח הקיום והחובה "לחרוש ביגיעה". למעשה הוא עֶבד האדמה. הוא מנסה להיגאל משעבודו באמצעות תנועה לעבר המים ויפי השקיעה, והשיר מבאר בדיוק לשם מה: כדי להתנחם, ולפאר. לרקום חוט זהב בשממת הקיום. אבל הקִרקוע מתעקש לאורך השיר, בשלוש חזרות על הצירוף "אֲבָל מִמְּדוֹרֵי הָאֲדָמָה". יותר מזה: באופן פטליסטי, ובניגוד ללוגיקה, השיר כבר נפתח ב"אֲבָל".
חרף המשקולת של ה"אֲבָל" מצליח עובד האדמה להיהפך לעובד המים – יסוד רך יותר, כובל פחות; אבל המים הם רק תחנת-ביניים בדרך לשמיים: הוא עדיין כמֵה לנחמה. הוא "עוֹשֶׂה לוֹ לְהִתְנַחֵם כְּנָפַיִם", וכאן נכנסות הציפורים: לא ציפור אחת אלא "קִרְיַת צִפּוֹר רַבָּה", לא זוג כנפיים אחד אלא "כָּל הַמָּעוֹף". הציפורים מעניקות לו את החירות הפלאית לחרוג מגבולות עצמיותו, "לִפְרֹשׂ עַצְמוֹ", ולהפוך מיחיד לריבוי – "וְקוֹלוֹ רְבָבָה". אך שוב כמו יד המציאות לופתת את גרון החלום: "אֲבָל מִמְּדוֹרֵי הָאֲדָמָה מִסְתַּכְּלִים עָלָיו".
לכאורה הצליח עובד האדמה והמים להיחלץ מן הלפיתה ולהמריא, והיה ל"עוֹבֵד הַשָּׁמַיִם", ואלילים מעשה ידיו יורדים ועולים לו בחזה: כעת המעוף – תנועת המעלה-מטה הגדולה של השיר כולו – מתרחש בזעיר-אנפין בתוכו. אבל רק לכאורה. אין גאולה מן האדמה, המצליחה לשעבד בכוח המבט לבדו: די שמדורי האדמה "מִסְתַּכְּלִים", וכבר קו-האופק נמתח על העיניים, וכל מרחבי הכנפיים והשמיים נמחקים. ניסיון האלילים לעלות נגזר שיסתיים בירידה, והאֶבֶל על מפלתם הוא בכי קוסמי: "מֵעֵינַיִם גְּדוֹלוֹת כְּמוֹ קוֹל גְּשָׁמִים".
בבית האחרון מתבאר טיבם של מדורי האדמה: "וְעֵינַיִם מִמְּדוֹרֵי הָאֲדָמָה מְלַגְלְגוֹת עֲלֵיהֶם בְּעֵינֵי מֵתִים חַיּוֹת". הצירוף "מְדוֹרֵי הָאֲדָמָה" – הנושא כמובן גם משמעות של "מדורי שאול", קברים – שופך אור אירוני על הביטוי "עוֹבֵד הָאֲדָמָה", ומעמיד את המוות כעד לכל ההתרחשות. כך, בניגוד לתפיסה המוכרת של השמיים כמשכן הנשמות, והאדמה כמקור הצמיחה והחיים – בהוויה ה'ציפורית' של השיר הזה מצמיתות עיני המתים שבאדמה בלעג את שאיפת החי אל השמיים. (ראו גם: "אֶת חַיַּי אֲבַלֶּה בַּשָּׁמַיִם, / כָּךְ אָמְרָה הַצִּפּוֹר, / וְעַל הָאָרֶץ אֵדַע אֶת מוֹתִי", מתוך 'ציפור כלואה'.) זהו ה-Memento mori ('זכור את המוות'), הנוכח בשירת הורביץ מן השיר הראשון בקובץ הראשון – "...שֵׁם אָבִי הָאָבוּד שֶׁנִּלְכַּד בִּשְּׂפָתַיִם / מֵחֲשַׁשׁ פֶּן יְבַיֵּשׁ, יְעוֹרֵר / זִכְרוֹנוֹת מִמְּחוֹזוֹת קְפוּאִים" – ועד לשירי המחזור "פרפור פרוזדורים" החותם את 'ציפור כלואה': "וְלִחְיוֹת מֻתָּר? רָעַדְתִּי".
בסיום המפוכח, המהודק בשל החריזה וריבוי האליטרציות, נהפך "הַגַּרְגֵּר / שֶׁחָפֵץ לְפָאֵר" ל"פֵּרוּר עָפָר", ובחירת המלים ממחישה את הטרגיוּת: גרגר הוא התחלה, הבטחה לצמיחה – פירור הוא שארית וסוף בלא המשך, והעפר מאלץ אותנו להיזכר ב"אל עפר תשוב". השיר שנפתח ב"אֲבָל" ומסתיים ב"פֵּרוּר עָפָר" הוא קינה על חלום הכנפיים והמעוף, שגורלו נחרץ מראש.
אותה נפילה, וגם גירסה אחרת של הפירור, מופיעות כעבור עשר שנים בשיר המאוחר "שלום לים, לָרוגע" מתוך 'יחסים ודאגה' (1986), ספרו הלפני-אחרון של יאיר הורביץ:
שָׁלוֹם לַיָּם,
לָרֹגַע הַלּוֹחֵךְ בַּגֵּו.
כְּסַהַר מִזְרָח חִוֵּר הַסֵּפֶר הָעַתִּיק
וּבַחֲצִי חֲלוֹם הֵיכַל הַדָּגָן וְהַמַּיִם
כְּפֵרוּר בִּמְקוֹרָהּ שֶׁל צִפּוֹר מַעֲרָב.
יוֹשְׁבִים עַל הַמַּיִם
אַדְווֹת הַיָּם נוֹשְׂאוֹת לָנוּ נְשִׁימָה,
זֵכֶר לַמֵּתִים.
כָּךְ רָאִינוּ אֶת הַשִּׁיר:
הַצִּפּוֹר הַזֹּאת, הַבָּאָה בְּחַלּוֹנִי,
אֵינִי יוֹדֵעַ אִם אֲמִתִּית הִיא, אִם
אַרְצוֹת חֻמָּהּ אַף הֵן
אֲמִתִּיּוֹת.
אֵינִי יוֹדֵעַ אִם הַפֶּרַח הַמִּשְׂתָּרֵג
עַל חוּט נֶעְלָם
אֲמִתִּי הוּא, אִם לֹא מֵחַדְרִי
הַבֹּשֶׂם הַמּוּפָק.
הַיָּרֵחַ, הַשֶּׁמֶשׁ, הָרוּחַ, בְּנֵי יוֹם בַּמַּסָּע,
לֹא אֵדַע אִם אֲמִתִּיִּים אַף הֵם בַּמַּרְאֶה.
אֱמֶת לֹא יָדַעְתִּי כָּאן
זוּלַת רַחֲבוּת הַשֶּׁקֶר.
שָׁלוֹם לַיָּם,
לַיָּם הַנָּסוֹג מִפָּנֵינוּ.
הֵיכָל שֶׁנֶּהֱפַּךְ שִׁבֹּלֶת,
עָצְמָה שֶׁנֶּהֶפְּכָה שְׁבִיב,
זְמַן הַנִּפְרָד מִשִּׁלְטוֹן הַבָּשָׂר
מְסַפֵּר הֵיאַךְ הֶאֱדִים שׁוֹשָׁן –
בִּלְתּוֹ לֹא הָיָה דָּבָר אֲמִתִּי,
קוֹרֵן כַּשֶּׁמֶשׁ, מַאֲפִיל כִּתְרִיס.
כִּמְעַט מֵתִים הָיִינוּ בְּמַרְאֵה הַשִּׁיר:
הוֹ צִפּוֹר קוֹשֶׁרֶת תָּוֵי נוֹצוֹת
עִם כְּתַב סַהַר, חֹד
הַמֵּפִיק אֲנָחָה מְנַסֵּר בְּעֶצֶם הֶחָלָל.
הֵיכָל יְמוֹת בְּיָם נָסוֹג
נֶהֱפַּךְ בָּנוּ לִצְרִי נִשְׁכָּחִים.
שָׁלוֹם לַיָּם,
לַיָּם הַפּוֹעֵר תְּוַאי לוֹחֵךְ בִּבְשָׂרֵנוּ.
השיר נפתח במרחבים גדולים: ים, רוגע, סהר מזרח, אבל מיד, ובחריפות רבה, מצטמצמת הפרספקטיבה: "הֵיכַל הַדָּגָן וְהַמַּיִם / כְּפֵרוּר בִּמְקוֹרָהּ שֶׁל צִפּוֹר מַעֲרָב". בהמשך מתברר שאיננו מצויים באמת אצל אדווֹת הים, אלא בתוך החדר, והחלון חוצץ בין ה'אני' לבין ארצות החום, הירח, השמש והרוח, שיכולים להיות העולם וגם נופי השירה: מארצות החום של ביאליק עד למחוזות הרוח של הורביץ. התגמדות המרחבים נמשכת בשיר בלי רחמים: הים נסוג, היכל הדגן מצטמק לשיבולת יחידה, העוצמה היתה לשביב. הכל מתכווץ לכדי פירור זעיר שניתן להכילו במקורה של הציפור, וגם עצם קיומה של זו מוטל בספק: "אֵינִי יוֹדֵעַ אִם אֲמִתִּית הִיא". מאחר שהציפור היא המקשרת בין היושב בחדר לבין העולמות המשוערים שבחוץ, גם הללו עלולים להיות תעתוע דמיון ותו-לא, אבל אמיתיים או בדויים, אף הם אינם פטורים מן ה-Memento mori התמידי: "אַדְווֹת הַיָּם נוֹשְׂאוֹת לָנוּ נְשִׁימָה, / זֵכֶר לַמֵּתִים".
תחושת הספק נוגעת לא רק לציפור הממשית שעל אדן החלון, אלא גם לערכה ולאמיתותה של הציפור השירית: מה ערכם של הפרח, הבושם, הציפור, שואל הורביץ, אם הם מופקים בחדרי? אם אין לי עולם מחוץ לי, או אם איני מצליח לחרוג מעצמי ולגעת בעולם הממשי, כי אז – "אֱמֶת לֹא יָדַעְתִּי כָּאן / זוּלַת רַחֲבוּת הַשֶּׁקֶר". כך, התמונה האידילית-לכאורה שבפתיחה – "שָׁלוֹם לַיָּם, / לָרֹגַע הַלּוֹחֵךְ בַּגֵּו" – עוברת בסיום גלגול מורבידי אלים אל גופניות נוקבת אשר ממחישה את פגיעוּת הקיום: "שָׁלוֹם לַיָּם, / לַיָּם הַפּוֹעֵר תְּוַאי לוֹחֵךְ בִּבְשָׂרֵנוּ". ה"שָׁלוֹם" הראשון, שנדמָה כשלום של פגישה, מתגלה כמילת פרידה, הד למעבר מן ה"מִזְרָח" של הסהר ל"מַעֲרָב" – השקיעה – של הציפור, הד רחוק יותר גם לנסיגה מגרגר אל פירור עפר.
ב"קו האופק הנמתח על העיניים" הותוותה תנועה הדרגתית מאומצת כלפי מעלה, אדמה-מים-שמיים, שסופה נחיתה כואבת למדורי האדמה והצטמקות לפירור עפר. ב"שלום לים, לרוגע", אף שהתחנה הסופית זהה, הכיוון הפוך: נסיגה מתמדת מן הרחבוּת המדומה אל "שִׁלְטוֹן הַבָּשָׂר", שמשמעותו תבוסה וחלוֹף (וראו: "לֹא חֲלוֹם, אֶלָּא הַגּוּף הַנַּעֲנֶה תּוֹחֵם אֶת גְּבוּלוֹת מְעוּפֵךְ", מתוך 'ציפור כלואה'). כאן וגם שם נגדעת הערגה לנחמה שבמעוף. שוב ושוב אחוזים זה בזה אצל יאיר הורביץ, לבלי הפרד, היפה והטרגי: ההמראה, היִּפעה האווירית, הרוגע, שיש בהם כדי לנחם על הקיום הגופני, ה'פירורי', אפשריים רק עם כליון הגוף. כאשר הרוח, סוף סוף, "בִּשְׁלַל לְשׁוֹנוֹתֶיהָ מַשְׁמִיעָה", שוב אין לה שומע:
הָאוֹר נֶאֱסָף לְמִקְוֶה, כְּוִיָּה,
לִפְקַעַת חֲשׁוּכָה, אֲטוּמָה.
אָז מִן הָאָרֶץ צִפּוֹר הַנְּשָׁמָה
מַמְרִיאָה לַשָּׁמַיִם וְנֶהֱפֶּכֶת רוּחַ.
בַּנַּחֲלָה הָרְחָבָה, בַּמְּנוּחָה הָרַבָּה,
הָרוּחַ בִּשְׁלַל לְשׁוֹנוֹתֶיהָ מַשְׁמִיעָה
וְאֵין שׁוֹמֵעַ קוֹלָה.
וּבַמָקוֹם הַהוּא אֵין מַבְדִּיל עוֹד
בֵּין מַיִם לַמַּיִם,
בֵּין גּוּף לְעָפָר.
(מתוך 'ציפור כלואה').
פורסם ב-23.7.08