מסע בכתב רוח
מנחם פרי
רשימה זו התפרסמה לראשונה במוסף "תרבות ספרות אמנות" של ידיעות אחרונות ב-18.8.89, במלאת שנה למותו של יאיר הורביץ. מנחם פרי, חברו הקרוב ומי שהוציא לאור את כל שירתו, כותב בה על הקשר בין שיריו של הורביץ לביוגרפיה שלו. בין-לבין הוא מספר על פגישתם הראשונה בשעת לילה ברחוב דיזנגוף, על שיחות טלפון בין חברים המתגוררים בית מול בית, על הנסיעות המשותפות לסקוטלנד, ועוד. הרשימה מתפרסמת מחדש באתר הספריה החדשה במלאת עשרים שנה למותו של הורביץ, שנפטר ב-26.7.88 בהמתינו להשתלת לב בבלגיה, והוא בן 47. במכונת-הכתיבה של יאיר הורביץ נותר שיר אחרון, לא גמור, בן כמה טיוטות, שעניינו טיול שחר ברגל, עם יונה וולך, לבקר חברה בנחלת-יצחק. יונה אוספת פרחים בגנים מוּגנים ומעלה עליה את חמת המשכימים, כפי שידעה תמיד להעלות עליה חמת רבים. מעט לאחר חמש בבוקר נמצאים השניים בפתח בית-העלמין נחלת-יצחק, ובלי אומר נופלת החלטה לטייל בשביליו. ליקוט הפרחים בגנים המוגנים מוחלף איפוא בגן אחר, ובכך, בלי לתאר את המשך הטיול בבית-הקברות, מסתיים החלק ההתרחשותי, העובדתי, של השיר. גם אין הוא מתעכב על אחוות שני היתומים-מאב, הנרדפים, שחייהם ושירתם כמיהה לפגישה המחודשת עם האב, ואימה ממנה. גניה של וולך ו"גורל הגן" של הורביץ – הילד שעל ריסיו "תלויות עבי העצב וילדים אחרים הולכים וצוחקים", ו"שֵׁם אביו האבוד נלכד בשפתיים מחשש פן יבייש" – מושארים לפעילותו הבין-טקסטואלית של הקורא. השיר עצמו עובר מיד, בלי נשימה, להכללה על החיים והאמנות – השורות האחרונות שיצאו מתחת ידו של הורביץ, שיש להן שלושה נוסחים, ועיקרן: "אולי כל החצוב מתוכנו אינו אלא שיחה בין חיים למתים, קולות הנאספים לאוקיינוס הדממה, המחזיר אלינו בגליו שירים וקינות. עכשיו את שרה אליהם מכאן, ומחזירה אותם אלינו משם". השיר מבית-הקברות כתמצית השירה. "קול מתים עדין יך על קול החיים". יאיר, שהיה קורא באוזני דווקא בטלפון (גרנו במרחק חציית רחוב חד-סטרי בקו ישר) שירים חדשים שכתב, עוד במצבם הטיוטתי, לא קרא באוזני מעולם שיר זה, אם כי היו לנו שיחות רבות גם לאחר שנכתב. שיחתנו האחרונה היתה בטלפון – אני מאחורי הקלעים במופע האמנים ב'הבימה', שנועד לגייס כספים לשהותו בבלגיה להשתלת לב חדש, והוא – במלון בבלגיה. בטלפון הפתוח לאורך חלק מהמופע דיווחתי לו מן המתרחש על הבמה, ובין הדיווחים הסביר לי, מפוכח ואמיץ, "מתוך הַשְׁערה המשלימה עם התכונה לקראת מיתה", כי במרוץ נגד הזמן, עד שיימצא תורם לב, סיכוייו קלושים. לאחר שלושה ימים הם תמו.
[יאיר הורביץ, 1988-1941. צילם: אמנון ויינשטיין]
אבל את השיר על יונה וולך, הטקסט האחרון שלו שהגיע לידי, אני שומע בקולו כמילותיו האחרונות, מבלבל בינו לבין המלים שבאו אחריו. כי אני קורא בו (ושמא לתוכו) את מילותיו העקרוניות האחרונות, את סיכום חייו שאין לקרוא בהם אלא בהקשר של שירתו. ואולי מצטרף אצלי גם גורם נוסף – הכמיהה האנושית ליחידות מאורגנות ולסיומים מעוגלים ברצף האדיש של המציאות. "יונה וולך" גם היו מילותיו הראשונות אלי. כי 22 שנים קודם (ואולי 23), ואלה ימי הראשונים בתל-אביב, ורחוב דיזנגוף בשעת לילה מאוחרת עדיין הילך עלי קסם, ראיתי בסביבות פינת קרן-קיימת דאז צעיר מתנודד מתקדם לאטו מעץ לעץ, ושוב מסתתר מאחורי עץ. התקרבתי תוהה. "היא שם", הצביע למרחוק. דיזנגוף שכב שחור וריק. "מי שם?" שאלתי. "היא... יונה וולך", השיב. ורק אחר-כך הציג את עצמו. וזו היתה פגישתי הראשונה עם יאיר, שאת שירתו הכרתי, ואף חיקיתיה באחרוני "שירי" באותם ימים. "חבֵרה באה מראה לי שיני שיגעון, / חיה כזאת אוכלת. / ככה הדוּף, / ככה, חברי נותנים בית. / בית נתנו בית שלי אני הולך". על המפגש עם יונה וולך, עם שירתה, ואישיותה, ואהבתה, כמְפַתֵח פתחים בנפשו ובשיריו של יאיר הורביץ – בהזדמנות אחרת. לפי שעה, די לקרוא לצורך זה בשירי 'סַלוִיוֹן' ("שיר ילדים", למשל) בהשוואה לאלה שקדמו להם. אבל את "השיר על הנער יוסף החולם" ("נערים עברו לידו וקראוהו משוגע") כתב יאיר לפני שהכיר את יונה, ולפני שנכתב "יונתן" שלה: "אני רץ על הגשר והילדים אחרי". בכלל הצטיין יאיר במפגשים שעד מהרה הפכו לחזרה כללית לקראת המפגש שאליו הכשיר עצמו כל חייו בשירתו ובמדווי גופו ("כאבי החזה, אומרים לי, הם געגועי מוות"). ייבדלו לחיים ויזלטיר, נחום כהן, פרי – אבל רוב חבריו זכו למקומם ב"מפת המבואות" בעיקר עם מותם: נפתלי יבין, יואב בראל, שלזניאק... "כחומר ביד המחלה הייתָ לרוח".
לא בלי כוונה אני מערבב כאן בין השירה לביוגרפיה
לא בלי כוונה אני מערבב כאן בין השירה לביוגרפיה ומהפך את היוצרות. ואין כוונתי למשוואה הפשטנית הרומנטית שעל פיה השירה היא ביטוי לביוגרפיה, והרוח עוצבה על-ידי מדווי הגוף. המשוואה שלי היא פסיכוסומטית ופסיכופואֶטית, ויסלחו לי חכמי מדע-הספרות וחכמי מדע-הרפואה כאחד ("עכשיו, כשבידי כל האפשרויות / אני יודע שמדע הרפואה מדויק / בערך כמדע הספרות"). כי לפחות אצל הורביץ – המעבדה העקרונית היתה השירה, ובה שב ותר בלי הרף אחר נקודת-הארכימדס של קיומו, תהה אחר מרכז הכובד של ממשותו. הפתרונות שהגיע אליהם בשירה, בכוח הגיונה הפנימי, הם שעיצבו בסופו של דבר את הביוגרפיה, את האישיות, את כוח הקיום, וגם הגוף ורפרטואר מחלותיו קיבלו משמעות רק בהֶקשרה של שירתו. (היכרתי את יאיר כצעיר רדוף וחסר ביטחון. אינני מכיר עוד אדם שכה השתנה משנה לשנה, מספר לספר, עד שהגיע באחרית ימיו לחוסן פנימי שהיה מעורר את קנאתו של כל המינגווי.) "את הכתם ראינו פרוזדורים". לא בדיוק התלוצצתי כשאמרתי (ויאיר תבע שאחזור על כך בכל דיבור פומבי על שירתו בשנתו האחרונה), שגם המחלה "פרפור פרוזדורים" או "רפרוף פרוזדורים" היא חלק מן הלשון שפיתח יאיר בשירתו למלוא אורכה, שנים לפני שידע את השם של מחלתו הפיזית. שהרי היא נושאת את החותם המהותי ביותר של לשונו השירית, שבה קצוות מרפרפים, כף רוח עולה מהבל פרח, ובה שבור שובר הולך לו כנפיים על אדמה זעזוע, וציפור טוֹוה מחוט ריח, ואור שבור נאסף מכְבָרָה, ולָעולם המוחשי קיום של שְׂבכה, רשת או לולאות, וכמעט הכל קטנים-רועדים-מרחפים, מפרפרים ומרפרפים, נמוגים עד אד. כי ההילה שעיטרה לו סדוקה, והאור שהולך בו שבור, הם המגרש של הורביץ, שבו עברו חייו ושירתו כרעד דפדוף: חיים "על קו המזיגה" החמקמק בין אופני הקיום השונים (ובעצם, בין קיום להיעדרו) – היש והאין, האור והחושך, הפתוח והסגור, האדמה והשמיים, החיים והמוות, הקור והחום, הציפור והאבן, השירה (והנשמה) והגוף.
בארבע הפרדות חטאו להורביץ רוב ימי חייו
בארבע הפרדות חטאו להורביץ רוב ימי חייו. ארבע שהן אחת. אחת: הפרדה בין האיש לשירתו. בין הפֶּטֶט והעליזות שבשיחה לבין האחריות והקסם שבשירה. מאיפה באים השירים הנפלאים? שאלנו על האיש שנראה לנו הפרעה מהלכת לשירתו. "הולך ברחוב איש, / רואה אותי צוחק האיש / ואיך אספר לו / שמת אוחז בי והקסמים / לוחשים בי קשים". גם לידידים נאמנים ולקוראי-שירתו המסורים היה קשה לסגור את הפער ולתפוס שהקיום הכפול הוא עקרוני, שהוא במהות שירתו ואישיותו. שתיים: הפרדה בין שירה למציאות. בדור שהחזיר את השירה אל "הפרוזה" נראה הורביץ כמי שמסיג אותה לאחור, אל מסורת של שירה רומנטית עם ים וציפורים, וגם העיסוק האובססיבי במוות ובמחלה, החל משיריו הראשונים, נראה אצל איש בן עשרים כמניירה פואטית. לא הובנה הרצינות של "אני איש ימות-מחר". לא הובן מקומן של "ההתפייטות" וההשתקעות ביופי כפתרונות אותנטיים של קיומו. רק מותו האיר לאחור את כל שירתו והעלה אותה מעלות בסולם. שלוש: לא רק אי הכרה בשירתו לא סלח יאיר לעולם. גם אי הכרה במחלתו. היפוכונדר, אמרו, כמעט על לסוף. הוא גונן על האותנטיות של מחלתו, כמעט כמו על שירתו. השתיים היו מנוגדות בעיניו, אך גם אקוויוולנטיות (זה מגיע לשיאו ב'ציפור כלואה'). ארבע: הפרדה בין קסם לתוכן. עדיין מגיבים על שירתו כעל מצבור של "מכיתות יופי", כעל שורות מהלכות קסם, שתפקיד הקוראים למולן הוא זה של "אוספי פרחים בנוגה רך" ולאו דווקא של עוקבים צעד-צעד אחר הצטברות המשמעויות המרתקת, בשיר, בין השירים, בין הספרים. "גושים גדולים של שרירותיות מקסימה", כתבו עליו. "שיריו בנויים לא מתוכן מסוים... אלא ממלים מוסיקליות בעיקרן, הבונות מִקְסָם".
שירת הורביץ היא בעיני מכלול תמאטי
שירת הורביץ היא בעיני מכלול תמאטי מן העמוקים והמרתקים ביותר בשירה העברית שלאחר ביאליק. השיר הבודד בנוי להפליא בתזוזותיו האקלימיות והפיגורטיביות, ומכלול שירתו חותר בנחישות "להעניק משמע למסע" חייו. אכן, התמונה קצת מסתבכת, כי חלק מן ההפרדות שהזכרתי הן חומר מחומרי שירתו. התהייה על הניגוד בין יופי לאמת, בין מחלת הגוף לבין הרוח, בין הקסום לבין האפור, בין הגוף לבין השירה, בין שמחה למוות, בין קיום של אדמה לקיום של שמיים – היא עצם מעצמה של שירתו. וכולן היו בנותיה. כי שירתו של הורביץ היא ניסיון חוזר ונשנה, מצליח-לרגע וכושל, ללכוד את נקודת הכובד של קיומו; לבדוק במה להיאחז; למצוא מה ממש ומה טפל; למקם את האני האמיתי. כוחה הישיר נבנה מכך שהתשובות מתערערות מניה-וביה. המכלול הוא מסע מדהים להדגים את כישלון התשובה. וגם בשלבים הראשונים של שירתו, כשיש תשובות כמו-נאיביות, באות דקויות הלשון של השיר לערער את האשליה. כי לא הגות כאן, אלא לשון מראות מורכבת. התשובה זזה, ובשיאה של הדרך, ב'ציפור כלואה', נותרות רק שאלות, כאילו התשובה היא השאלה. את מחציתו הראשונה של מסע זה (עד 1977) סקרתי שלב שלב, והדגמתי, במאמרי "גורל הגן" ('סימן קריאה' 7). מה שאוסיף כאן הוא רק רמזים, ובמחיר של השטחה גדולה. התפתחותה של שירתו היתה גם שלבים בהתפתחות אישיותו. עקבתי אחר התהליך בחייו. השירה לא היתה תוצאה של מה שהבשיל באישיות, אלא להיפך. למשל, האיש שמצא נחמה בחיי הרוח מול כאבי הגוף – גילה, דרך הפיתוח הלשוני, שהרוח אינה אלא רוח, לא כלום. הלשון העברית, עם הפוליסֶמיות המיוחדות לה, עיצבה את המציאות הנפשית. כל מהלך פואטי חדש, בין ספר לספר, היה גם מהלך חדש בהשלמתו של הורביץ עם עצמו ועם חייו. נקודת המוצא הפשוטה היא ב'שירים מן הקצה הנמוך'. הצד הממשי, הנותן כוח וערך לקיומו של האני, הוא תחושת פצע זכרו של האב המת. הקליפה – ניסיונות כיסוי והתנכרות לממשות הרגשית, בגלל החברה העויינת הסובבת. הנרדף-הנבחר. כאן למשל אחת הסיבות לאהבת-סקוטלנד. אחוות הנידחים הנרדפים על-ידי האנגלים. מֶקְדֶרְמִיד ולא אליוט. הורביץ ולא זך. בסיוע קצת נתונים טבעיים נראה יאיר סקוטי גם לסקוטים. אלי הם דיברו אנגלית של תיירים. אליו – כפי שהם מדברים זה אל זה. הנער יוסף חולם ועולה כלוליין אל גובהי הגעגועים מבורו. והוא שוקע יותר ויותר בבור. הוא פוקח עיניו ורואה מוות אורב, אבל הוא מטפס ומטפס כלוליין אל גובהי הגעגועים. והוא חולם, בבור, והעורב חג מעליו. רודפים אותו, אבל זה סוד כוחו של הנער יוסף ש"רבים התייראו מפניו". חיפוש הכוח לחיות – זה העניין. 'שירים ללואיס' מוקדשים בעיקרם לחשיפת ארץ הצל בתוך ארץ השמש, שעם החשיפה מתבהרת. לואיס, סלוויון, סהלי, סליה – השמות החלומיים של האני או של האהובה הם כולם המרות של שם הגנאי שבו כינו את הורביץ הנערים הרודפים: לאוס; הפיכת מלכות מדמנה לנרקיסים. 'סלוויון' הוא כולו ניסיונות חריגה חלומיים מן הקצה הנמוך, וחשיפת הארעיות והאשליה של חריגה זו. יומטוב החופר את קברו באדמה, אך מרחף בשמיים, כי בראשו ציפור. שירה, יופי, עידון, התפוגגות של הגופני (הורביץ היה מתעב גדול של הגופני), הם מצבי הנחמה. ריחוף כמעט לא גופני במרחב פתוח בכוח השירה והחלום. אלה הנרקיסים למלכות מדמנה, או לפחות הרעש המחריש את קול המתים. ב"סביב המים ליד הציפורים" כל זה כבר מתערער. הקיום אמנם עוד נתפס בסימן תנועת הגלגל המתהפכת. מחזוריות של מפולת וכוח מוליך, מנחם, המקים ממפולת. אבל עד מתי זה יימשך? והעיקר: החלל הפתוח המאושר, הריחוף במרחבים פתוחים בלי קירות וכלוב שב"שיר ילדים", הופך כאן, ב"לוח אוויר", למצב של התפוגגות, חוסר אחיזה, אובדן ממשות ויציבות, "כתלים יעמדו כנד על לוח אוויר".
המהפך הושלם
המהפך הושלם. וכולו דרך מימוש הפוטנציאלים של הלשון הציורית. לשון שהובאה לצורך ביטוי מצב שמחה הוליכה מתוכה אל תחושת אי-הממשות. יאיר, שמצבי האושר שלו הם מצבי שמיים של ציפור שאינה בכלוב, פחד כל ימיו מטיסה, ובחן היטב כל מטוס. זה פשר טיסותינו המשותפות התכופות, שבהן אני דאגתי לכרטיסי טיסה, למועד שלא היה ידוע לו, והודעתי לו על הטיסה רק שעות אחדות לפני השעה היעודה. המזוודה שלו היתה ארוזה תמיד. מכאן קצרה הדרך להיאחזות בַּכוח ובַממשות שבהשלמה. "למצוא את פנינת השלווה מתוך הלולאות"; "מוות כוח"; "את המוות ראה פתאום כפתח ניסים"; "המוות הוא ים וכמה חזק הרצון לסגל את סגנון המים המרגיעים לחיים... לארגן את היציבה מתוך הַשׁערה המשלימה עם התכונה שלקראת מיתה" (וזה, עשר שנים לפני מותו!). רצף אחד, עם תזוזות דיאלקטיות, מוליך מהפנמת מות האב, והרצון להתאחד עמו, אל ההתעדנות החלומית של הגוף, ואל האימה שבמפגש, ואל כיסופי המוות, ואל הידיעה שמאחורי הווילון (הפרוכת) הכל ריק. להפוך חולשה לכוח – זה הסך-הכל. אבל בַּסוף הכוח הוא רק הידיעה המפוכחת של החולשה. לפני ההשתלה הישלה אותנו, לא את עצמו. באומץ, כמעט בחדווה, הלך אל המפגש המפחיד עם הריק. ב'ציפור כלואה' ישנם הציפור, החופש, החלל הפתוח, הרחב, האווירי; ישנה התנועה הממריאה בשמיים; ישנם הרוח, האור והנשמה והשירה. ומולם: הכלוב, הכלא, המצומצם, הפגום, האפל, הנמוך-באדמה, הגוף החולי. אבל הניגודים האלה הופכים כולם למשוואה בסוף הדרך. הגוף הוא לא אני, שהרי אני הוא הרוח, הנפש, החלום, היופי, השירה; אבל אם לא אני הוא – מיהו שחש את הכאב? והרוח הריהי רוח, התפוגגות הממשות מול יונק האבן המפוכח. ואם הרוח היא לא-גוף, היעדר גוף, הרי היא היעדר ממשות, היא מוות, היא אבן. אבל גם ניגודן של הרוח והציפור היא אבן. הציפור הלא-כלואה כלואה בכף רוח, כלואה ביד ריקה. האמנות היא הכתב של רוח האדם, כתב-רוח, לא-כלום. ופתיחת השער היא בעצם נעילה. על קו המזיגה התנהל המסע בכתב רוח, עד אשר נפתח השער אל המקום ההוא, הסופי והטרום-בראשיתי, שאינו מבדיל עוד בין מים למים, בין גוף לעפר.
*
פורסם ב-28.7.08
מנחם פרי הוא העורך של 'כל השירים', המביא את כל שירתו של יאיר הורביץ בכרך אחד.
|
|
|