'ימי הנטישה', ספרה השני של הסופרת האיטלקייה אלנה פרנטה (והראשון שלה שתורגם לעברית), ראה אור בארץ לפני שבועות ספורים וזכה מאז לשבחים גדולים של רוב הביקורות. כמתרגם הספר, וכמי שאהב אותו מאוד, התגובות הללו שימחו אותי. אך תופעה מסוימת עוררה את שימת לבי: כמה מן המבקרים – וליתר דיוק המבקרות – מצאו לנכון לעסוק בדמותה של אולגה, הגיבורה, ובמשבר שהיא עוברת, מנקודת-מבט פמיניסטית, ובעצם לשפוט אותה ואת פרנטה. המשבר החריף של אולגה בעקבות נטישת בעלה הצטייר להם כביטוי של תלות נשית בעייתית, ושל היעדר מודעות פמיניסטית מספקת מצד הכותבת. דוגמה אופיינית היא הביקורת של אילת שמיר ב'הארץ ספרים': תחת הכותרת "האם אין נשים שנושמות לרווחה כשהבעל קם ועוזב?" מבטאת שמיר הערכה לכתיבה של פרנטה, משבחת אותה על "כישרון הסיפור הוודאי" ועל "יכולת התיאור המשכנעת בפרטיה", אך מסיימת את רשימתה בדברים הבאים:
"לכאורה, ממשיכה פרנטה מן המקום שבו עצרה דה-בובואר – היא כותבת ביושר, בענייניות וללא מניפולציות רגשיות – אבל למעשה היא חוזרת ומעצימה את כל מה שדה-בובואר התריעה נגדו בכתיבתה. באופן תמציתי ניתן לנסח זאת כך: כאשה, אין לה זהות מלבד המשבר המגדיר אותה. כאשה, תחום כל קיומה בגבולות המשבר הזה שגרם הגבר הנוטש. למעשה, אין לה זכות קיום ספרותית משל עצמה, מכיוון שכל עולמה סובב סביב המשבר ונבחן על רקעו [...] האומנם העיוורון העצמי שחייתה בו היה מוחלט עד כדי כך? האם חושיה כאשה-כותבת היו רדומים כל כך שלא הבחינה בשום רמז לעזיבה? האם היא רק קורבן של נסיבות, או שגם לה היה חלק בזה? ובינינו, האם אין נשים שנושמות לרווחה כשהבעל קם ועוזב? יותר מכך, נדמה כי משתמע מן הספר שרק הנטישה מעניקה לאשה לגיטימציה להיות גסה, אלימה, תובענית, כלומר להתנהג כ"לא-אשה".
אלנה פרנטה בחרה להישאר דמות מסתורית, שאינה מתראיינת ואינה מצטלמת, מה שמקשה במקצת לעמוד על עמדותיה בעניינים פמיניסטיים ואחרים. במהלך שש-עשרה השנים האחרונות מאז שהחלה לפרסם את הרומאנים שלה היא העניקה מעט מאוד ראיונות שבהם התייחסה לספרה המצליח. אך בראיון עם מבקר הספרות האיטלקי גופרדו פופי משנת 2002 היא אומרת דברים המבהירים את נקודת המבט שלה ביחס לדמותה של אולגה, גיבורת הספר. נדמה לי שיש בדבריה מענה לתגובות של אותם מבקרים שהתחמשו במשקפיים אידיאולוגיים. התשובות של פרנטה מחזירות לקריאה ב'ימי הנטישה' איכות שהיא עקרונית לספר הזה: הרגישות לכאב אנושי, ולא רק אנושי, והמרכזיוּת של האהבה והמיניוּת בחיי גברים ונשים. גם יחסי אם וילדיה, או בכלל הורים וילדים, זוכים ב'ימי הנטישה' להארה אכזרית, מפלחת ומחכימה.
וכך אומרת פרנטה:
"אולגה אינה אישה בודדה אלא אישה מבודדת. רציתי לספר בספרי את תהליך הבידוד שלה, זה הדבר העיקרי שעניין אותי. רציתי לעקוב רגע אחרי רגע אחר הצטמצמות המרחבים הריאליים והמטפוריים המקיפים אותה. רציתי שטורינו ונאפולי, למרות השוני ביניהן, יהיו ערים מקבילות בכל מה שנוגע לבני אדם שהכאב המם אותם. כל מה שמוצאת אולגה בנאפולי ובמקומות אחרים הם רק שמות שאין בכוחם להקרין חום אנושי ומשמעות.
"אולגה אינה דומה לאנה קרנינה, או לגיבורה של 'אשה שבורה' של דה בובואר. בראש ובראשונה אין היא רוצה להיות כמו האישה הנטושה שהכירה בילדותה בנאפולי. היא רואה את עצמה כתוצר של תרבות אחרת, של היסטוריה נשית אחרת, והיא חושבת שהכל ניתן למניעה, ששום דבר אינו בלתי-נמנע. ודאי שהיא חווה על בשרה שכל נטישה היא התאיינות מוחלטת. אבל היא מגיבה, היא מתאוששת, היא חיה.
"אולגה כותבת כדי לשרוד ולהבין. לכתיבה אין בעיניה צבעוניות מאגית או מיסטית. בנעוריה היא הקדישה לכתיבה הרבה יותר זמן, כעת היא משתמשת בכתיבה כדי לשלוט בבעיה שבה היא נתקלת בספר שלי: האם ניתן להמשיך ולחיות אם מאבדים את האהבה? נראה שזה נושא שהדיון בו מוצה, אך למעשה זאת התימה האכזרית ביותר של הקיום הנשי. אובדן האהבה הוא קרע, הוא גורם לריק של משמעות, עיר ללא אהבה היא עיר אכזרית.
"קראתי בהתלהבות הרבה ספרות פמיניסטית, אף שמעולם לא הייתי פעילה בתנועה הפמיניסטית. יש לי חיבה רבה לרעיון של ההבדל בין המינים אך זה נוגע בעיקר אלי ולא לדמותה של אולגה, גיבורת ספרי.
"אולגה היא חילונית לחלוטין. אבל חוויית הנטישה מכרסמת את הוודאויות של חייה, את אורח חייה, את התנהלותה הרגשית. המצב הזה מאפשר את חדירתן של פנטזיות, של אמונות, של רגשות שהיו חבויים, מין פרימיטיביוּת גופנית שטווה את חוטיה.
"אולגה, בסופו של דבר, מגלה שהכאב לא מטביע אותנו ולא מרומם אותנו, ושאין בעניינים העומדים ברומו של עולם או באלה המצויים בתחתיתו כדי לנחם אותנו. בהקשר זה אינני רוצה לומר דברים נוספים על אודות הכלב אוטו, אלא רק זאת: בין הדמויות של הספר, הוא זה שהכי הכאיב לי במהלך הכתיבה.
"האהבה שנגזלה מאולגה הראתה לה עד כמה ברוטאליים היחסים בין המינים, ולא רק בין המינים. אני חושבת שהגברים שאנחנו בוחרות, כמו בחירות חשובות אחרות, מעידות איזה מין נשים אנחנו, איזה מין נשים אנו הופכות להיות".
פורסם ב-10.6.07
תרגומיו של אלון אלטרס בספריה החדשה
.jpg)
סל ההזמנות
.gif)
