מתוך "אינסטינקט אימהי 2", ביקורת על 'דולי סיטי' צבי טריגר,  Time Out תל-אביב, 20.9.07          'דולי סיטי' של אורלי קסטל-בלום הוא מהרומאנים שמחלקים את הספרות העברית ל"לפני" ו"אחרי": מאז יציאתו קשה לכתוב ספרות בישראל בלי להתייחס אליו: לקבל, להתנגד, לשאוב השראה. במשך השנים קראתי את 'דולי סיטי' ארבע פעמים, וגם בפעם הזאת, החמישית, התנגשתי חזיתית במהדורה המחודשת. ההבדלים בין הנוסחים נעים בין קיצור והידוק של סצינות לבין ליטושים של השפה, אבל העיקר נותר על כנו – והוא מושחז, רלוונטי ורענן כשהיה.     ייחודו של 'דולי סיטי' נמצא בשימוש עוצר-הנשימה שעושה קסטל-בלום בשפה העברית, ובגישה המפתיעה שלה לחיבור המתבקש מאליו בין עולם פנימי (במקרה זה, עולם חרד של אֵם) לעולם חיצוני.     צריך עצבים חזקים כדי להתמודד עם הפנטזיות הפרועות והאכזריות של דוקטור דולי. אבל גם 15 שנה אחרי צאתו, 'דולי סיטי' מספק חוויית קריאה נדירה בעוצמתה.