דוד פוגל: תגובת שרשרת 

מנחם פרי

כשכתב זך בשנות החמישים את "בעקבות משורר שנשכח" על שירת דוד פוגל הוא לא היה יכול לשער את ההמשכים של פעולה זו, שהביאו להקמת החוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל-אביב, ולייסוד הוצאת "ספרי סימן קריאה" ליד כתב-העת 'סימן קריאה', והתגלגלו עד להתרחבותו הגדולה של קהל הקוראים לסיפורת של פוגל.

פוגל כן, אלתרמן לא   במסותיו של זך משנות החמישים והשישים (אשר כונסו זה לא כבר בספרו 'השירה שמעבר למלים') הוא ביקש לכונן "מסורת גדולה" אלטרנטיבית של השירה העברית. שורת "נשכחים" לא רק שבו ו"התגלו" במאמרים הללו, אלא בעיקר נעשו שייכים להווה החדש, ההולך ומתגבש, של השירה העברית. הם שהוצעו עכשיו כמשוררים המרכזיים של המחצית הראשונה של המאה העשרים: יעקב שטיינברג, אברהם בן יצחק, דוד פוגל, יהודה קרני, חיים לנסקי, אסתר ראב, בר פומרנץ, אבות ישורון, גבריאל פרייל, ואחרים.   קראתי את המסות הללו צמא ונרגש בזמן אמת, כנער בשנות העשרֵה שלו בבנימינה הנידחת, והן, וקטעי השירים הנפלאים שצוטטו בהן בהרחבה, עיצבו את הפסיעות הראשונות של טעמי הספרותי. הטון של "המבקר כמגלה" היה משכנע בהן. אכן, אין לומר שקודם-לכן שכחו את פוגל כליל, אך זכרו את שירתו פחות משזוכרים היום, למשל, את שירתו של אליהו טסלר. בכל חייו לא זכה פוגל שיראה אור יותר מספר שיריו הראשון מ-1923; נכתבו עליו פחות מעשרים רשימות, רובן קצרות. גורלו של שטיינברג שפר עשרות מונים. ואף-על-פי-כן, זך אכן גילה את שניהם, משום שאיש לפניו לא כתב על שטיינברג כשווה בין שווים עם ביאליק וטשרניחובסקי וכעולה על כל בני דורו (צעירי "דור ביאליק"), ואיש לפניו לא אמר: פוגל כן, אלתרמן ושלונסקי לא. לא לזכור ולהזכיר רצה זך, אלא להמיר את הקאנון הספרותי.     גילה למען עצמו   כוחן של המסות הללו נבע איפוא לא רק מאיכות הכתיבה והניתוח, ומן 'האנתולוגיה' של השורות היפות בעברית, שהצטברה בציטוטים שבהן. העיקר היה בכך שהמבט של זך על המשוררים הללו היה ראשוני ומשתאה, לא מבטו של מלומד המסייר במרחבי השירה העברית מתוך עניין היסטורי – אלא מבטו של משורר הבוחר ומגלה למען עצמו את המשוררים שאותם הוא מבקש להפוך לבני ההווה, לבעלי-בריתו בפואטיקה ההולכת ומתגבשת של דור שירי חדש, אשר הוא, זך, הינו מבעלי הקול המרכזיים שבו ודַבָּרו הראשי. זך חיפש את המשוררים הללו במסגרת החיפוש העצמי שלו, שירת העבר חיה במידה שהיא חיה בשבילו; לא ההיסטוריה עניינה אותו, שכן פניו היו מופנות להווה ולעתיד.   זך לא אהב "גם", אלא "בייחוד". חלקו לא היה עם מי שהוא-עצמו כינה "גמאים", אלה האוהבים את זה אך גם את זה – את פוגל ואת אבות ישורון, אך גם ובעיקר את אלתרמן; זוכרים את יעקב שטיינברג, אך לצדו גם את שניאור ויעקב כהן. בכל המסות של זך, בכל מקום שהוא מצביע ושואל: "תראו, כמה שירים כאלה יש לנו בעברית", גם זורם בהתמדה תת-טקסט המשמיע בה-בעת מי ומה לא.   [נתן זך]   והמסות הללו כמובן הגיעו אל דור קוראים ש"ספרות", והתסיסה הספרותית, היו לגביו בראש ובראשונה בשירה ולא בפרוזה; דור שהיו לו חנויות ספרים ממשיות ולא בסטות לצורך מניפולציות מבצעיות; דור שהיה צמא וקשוב למהפכה פואטית משום שמשוררי תש"ח – חרף נושאיהם החדשים – היו בעיניו ברובם אפיגונים של אלתרמן. וגם היה לזך היכן לפרסם את המאמרים הלא-קצרים הללו; היו המוספים לספרות של 'למרחב' ו'דבר' ו'הארץ' שפירסמו מסות ולא רק סקירות, היו כתבי-עת כ'אמות', 'עכשיו', 'יוכני'; והיתה לו מסביבו חבורה ספרותית (חוג "לקראת"), ששאלה מהי שירה היום. חבורה שנפגשה לא כדי ללהג, אלא כדי ליצור מהפכה ספרותית.   את המסה על דוד פוגל "בעקבות משורר שנשכח" פירסם זך לראשונה ב'משא' של 'למרחב' ב-1954. הייתי אז בן שתים-עשרה, ומן הסתם אני וחברי קראנו אותה לראשונה רק כעבור כחמש שנים, כשחזרה והתפרסמה ב'דבר'. כמעט שישים שנה עברו מאז הפרסום הראשון ועד היום, ודומה שמסה זו הניעה יותר תגובות ופעולות שרשרת מכל מאמריו האחרים של זך. פוגל הוא הצלחתו הגדולה ביותר במפעל של החלפת הקאנון, וזאת בגלל ההמשכים שזך הצעיר לא היה יכול לשער אותם. המשכים עתידיים אלה תיגברו זה את זה, וגם התגלגלו זה מזה. על אחד מהם אני מבקש לספר כאן, מבלי לגרוע מחשיבותם של האחרים.     המציאה של ערפלי   חברו של זך, המנהיג השותף של חבורת 'לקראת', המבוגר בשנים אחדות מחבריו, היה בנימין הרושובסקי (היום הרשב). בדירת הגג הסטודנטיאלית שלו בירושלים היו נאספים המשוררים הצעירים של 'לקראת' וקוראים בין השאר בעותק הנדיר של 'לפני השער האפל', ספר שיריו של פוגל מ-1923.   זה היה כאמור ספרו היחיד באותן שנים של המשורר הנידח. ב-1937 שלח פוגל ארצה כתב-יד שבו כינס וסידר את שיריו מאז 1923: 'לעבר הדממה'. אגודת הסופרים היתה אמורה לפרסם את הספר, אלא שהרצון והכסף אזלו, והתחוללה מלחמת-העולם, ופוגל נשלח למחנה השמדה. ב-1947 עוד התפרסמה מודעה שהספר יראה אור בקרוב, אלא ששוב פרצה מלחמה, הפעם מלחמת השחרור, ומי התעניין בפוגל? כתב-היד היה בידיו של אשר ברש, עם כתבי-יד אחרים של פוגל, ולאחר מותו של ברש (ב-1952) שקע בתהום הנשייה, כלומר הונח בבוידעם של חדר-האמבטיה של אלמנתו, ואיש לא ידע על קיומו שם. (רק כעבור עוד כמעט שלושה עשורים, לאחר מות האלמנה, התהלך בן-יעקב ממכון גנזים בדירה ודפק במטאטא בתקרה, ונפלה לידיו המציאה, ארכיונו של פוגל.)   נשוב לשנות השישים: בשנת הלימודים '60-'61 לימד הרושובסקי את התרגיל "יסודות השיר הלירי" בחוג לספרות עברית בירושלים. הייתי בן 18, עתודאי, והשתתפתי בתרגיל. רושם עז עשו עלינו בקורס שירים של פוגל (ובעיקר שיר 66 מ'לפני השער האפל', "לאיטם כנחשים מבהיקים"). אלתרמן ופוגל הם שכיכבו בקורס, שכן הרושובסקי באותם ימים היה "גמאי", ואת אלתרמן, עם "הריאליזציות של המטאפורות" ועם החריזה המודרניסטית שב'כוכבים בחוץ', מן-הסתם אפילו העדיף על פני פוגל.   [דוד פוגל]   יום אחד הגיע אלינו חברנו למחזור, בועז ערפלי, וניפנף לעומתי ולעומת יוסף האפרתי במציאה מהוהה בכריכה שחורה. אינני זוכר היכן השיג את העותק של 'לפני השער האפל'. אנחנו, מלאי קנאה, התקנו לעצמו איש-איש העתק של הספר, שלא צילמנו, אלא העתקנו בכתב-יד. כולנו היכרנו את מאמרו של זך, ואחוזי התפעמות מן השירים הלכנו אל המורה הנערץ שלנו, הרושובסקי, שעד אז טרם דיברנו אתו מחוץ לשיעורים, והצענו לו – חבורה גדולה למדי – שנתאסף בביתו אחת לשבוע ונקיים חוג לקריאה בשיריו של פוגל. הרושובסקי השיב שחוג בביתו, למה לא? אבל מוטב שלא נצטמצם במשורר אחד. מדוע, למשל, שלא נקרא גם באלתרמן?   חוג בית לקריאה בפוגל לא קם איפוא, אבל התיידדנו זה עם זה, וגם המשכנו לחפש שירים של פוגל בכתבי-העת שבאולם הקריאה של הספריה הלאומית, והתחלנו להיפגש לעתים מזומנות עם המורה שלנו, לעשרות שעות של שיחות שמעולם לא עסקו בפוגל. בהדרגה הפכנו לחבורה, החבורה שכעבור חמש שנים עברה לאוניברסיטת תל-אביב והקימה, בהנהגתו של הרושובסקי, כתב-עת ('הספרות') וחוג חדשני ל"תורת הספרות הכללית". גם זך הוזמן ללמד בחוג הזה, ונשלח על-ידי האוניברסיטה לכתוב דוקטורט באנגליה.   בינתיים, ב-1962, התחיל דן פגיס לאסוף, ביסודיות ראויה להערצה, את כל שירי פוגל שלאחר 1923 מן העיתונות הספרותית שבה נדפסו בחייו (מבלי לשער שעבודת הנמלים שלו נעשית לשווא, שכן כל אותה עת היה מונח כתב-היד המוכן לדפוס של השירים הללו, ושירים אחרים, בבוידעם של אשר ברש). פגיס היה מבוגר מרובנו, ונעשה מתַרגֵל בחוג לספרות עברית לפנינו, והוא הגיע אלינו לבדוק אלו משירי פוגל נמצאים בידינו (השמועה על השיגיון שלנו נפוצה בקמפוס). הוא נעץ בנו מבט מאוכזב – לו כבר היו שירים רבים יותר, ולא חידשנו לו דבר.   ב-1964 סיים פגיס את עבודת האיסוף שלו, וב-1966 ראה אור לראשונה הספר שנחשב עד שנות השמונים ל'כל השירים' של פוגל. וכאשר נוסד עד מהרה החוג לתורת הספרות בתל-אביב, כמובן כיכב בו פוגל כמשורר מרכזי בקורסים בשירה. יעל שורץ הצעירה אף כתבה עליו דוקטורט מדהים במקוריותו והראתה כי המשורר האפל, ששלונסקי מצא ב-1924 שבָּרוֹ ותוכו הם רק שחור, הוא המשורר בעל תבניות הצבע המרהיבות והמרובות ביותר בשירה העברית.     פוגל כן, עגנון לא   בכל השנים הללו עדיין המתינה הסיפורת של פוגל לגילויה על-ידי קהל הקוראים. מעטים הכירו אותה, וגם בראשית שנות השבעים, אחרי גל של כתיבה על שירי פוגל, ואחרי שתי מהדורות של 'כל השירים', עוד החזיק המו"ל מרדכי ניומן בעותקים לא מעטים ממהדורת מצפה של 'חיי נישואים', מהדורה אשר ראתה אור בשלושה כרכים ב-1930-1929 (ונדפסה אז ב-1,500 עותקים). פוגל היה ידוע לקהל הקוראים בעיקר כמשורר נפלא, שגם כתב "בצד" פרוזה כלשהי – כמוהו כביאליק, כלאה גולדברג. איש לא הבחין בכך שפוגל הוא בראש ובראשונה פרוזאיקון; כלומר, שלא רק מבחינת הכמות רוב כתיבתו היא סיפורת, אלא שגם החל מ-1926 ועד מותו, הוא הקדיש את עיקר אונו היצירתי לכתיבת סיפורת, ובעשור האחרון של חייו ראה את עצמו בעיקר ככותב פרוזה. היו שנים לא מעטות שבהן לא כתב יותר משיר אחד או שניים.   השינוי התחולל כשנוסד כתב-העת 'סימן קריאה', שעמדה מאחוריו חבורה של משוררים צעירים וחברים מן החוג לתורת הספרות הכללית.   [סימן קריאה 1, 1972]   כבר בחוברת הראשונה של 'סימן קריאה', ב-1972, הופיע מאמר מרכזי ( בן למעלה מ-25,000 מלים) של יעל שורץ על שירת פוגל, אחד המאמרים החשובים ביותר על שירתו עד היום: "כל ברקי צבעונים: תבניות הצבעים בשירת פוגל". אבל באותה עת התעניין 'סימן קריאה' בפוגל בעיקר כבעל-ברית (יחד עם ברנר) ב'מאבק' שניהל למען פרוזה אחרת. כעת גויס פוגל לא נגד אלתרמן, אלא נגד "עבותות עגנון", בחתירה לפרוזה שתהיה חופשית מן "הסד העגנוני" ורחוקה מ"גינוניו"; פרוזה שלא יהיו בה "מעשה תשבץ של משמעויות, קריצות אירוניות בעין גסה, מערכות רמזים עמוסות לעייפה" (מתוך הפתיח ל'סימן קריאה' 1).   פוגל מצא את מקומו החדש בטבעיות לצד פרוזאיקונים כיהושע קנז, ישעיהו קורן, חנוך לוין, יעקב שבתאי, דן צלקה, יוסל בירשטיין – ש'סימן קריאה' טיפח אותם כפרוזה אחרת. לראשונה נדפסה ב'סימן קריאה' במלואה (בחוברת 4-3) הרצאתו של פוגל על הספרות העברית (הרצאה ממסע הרצאות בפולין ב-1931). את ההרצאה הזאת סירבו לפרסם אפילו בשנות השישים ב'אמות' וב'ידיעות אחרונות', משום שפוגל אמר בה: "לו היו לנו מבקרים נבונים ויודעי דבר – כלום יכול היה מוקיון ספרותי כשלונסקי להרים ראש? [...] והאנדרלמוסיה המדרשית הנבובה של פלוני הסופר, שהוציאו לו מוניטין כיוצר אמיתי – וכי היתה קונה שביתה בספרותנו?" גם בעיני פוגל היה איפוא עגנון "תקלה לספרותנו", לעומת יוצרים אמיתיים כשופמן, גנסין, ברנר ודבורה בארון...     זמר חרישי אשלח / על פני גלי הליל / שיעבור למרחק   ב'ספר השנה של א"י, תרצ"ד', בהוצאה משותפת של שטיבל ומצפה, מצאתי נובלה של פוגל משנת 1932 בשם 'נוכח הים', שאף שנראתה לי אחת הנובלות היפהפיות ביותר בכל הספרות העברית, מעולם לא נדפסה בספר. תחילה סידרנו אותה בשורות עופרת כדי לפרסמה בחוברת, ואני פניתי לניומן, 'היורש' של הוצאת מצפה, כדי לקבל את רשותו להדפיסה, אבל יצאתי ממנו ברכוש גדול מששיערתי: שְׂבע אכזבות מארבעים שנות אי-מכירה של פרוזה של פוגל הוא אמר לי שרק בידי אולי יהיה לפרוזה הזאת איזה ערך, והעביר לי את זכויות הפרסום של כל הפרוזה של פוגל תמורת 200 ל"י.   מחזהו של חנוך לוין 'חפץ', שהוצג באותם ימים, והזכות להדפיס את כל הסיפורת של פוגל שנפלה לידינו, היו בין הגורמים העיקריים שהביאו להחלטתנו להשיק את "ספרי סימן קריאה" לצד החוברת. 'נוכח הים' נדפסה לראשונה כספר משורות העופרת שהוכנו בשביל החוברת והמתינו בינתיים לדפוס (ועובדה זו מסבירה את הפורמט המיוחד של הספרון). חוברת 1 של 'סימן קריאה' מבשרת (בעמ' 70) על צאתם בקרוב של 'חפץ', 'לוויה בצהריים' של קורן, והרומאן 'חיי נישואים' של פוגל.   אולם 'חיי נישואים', כספרים נוספים ב"ספרי סימן קריאה", התמהמה. וטוב שכך. 'נוכח הים' ראה בינתיים אור וזכה להצלחה גדולה בביקורת ואצל קהל הקוראים, וכשהתיישבתי סוף-סוף להכין לדפוס את 'חיי נישואים' והייתי בעיצומה של העבודה כבר התגלה הארכיון של פוגל בבוידעם של אשר ברש. עתה היו בידי כתבי-יד של כל הפרוזה של פוגל, והיו בידי נוסחים קודמים של היצירות (מ'חיי נישואים' רק עד אמצע פרק כ"א), והתיישבתי מחדש לעבוד.   ['חיי נישואים' מאת דוד פוגל, 1986 / 2000]   הנוסח המנופה של הרומאן, שנערך כסינתזה בין הנוסחים, ראה אור כבר בסדרת "הספריה" שלנו, ב-1986, יחד עם 'עיין ערך: אהבה' ו'לוליטה' וקובץ סיפורים של חנוך לוין שראו אור באותה שנה. הוא היה לרב-מכר, ומאז הוא שב ונדפס מדי שנה, ועד היום נמכר בלמעלה משישים אלף עותקים. הספר הומחז פעמיים, תורגם ללשונות אחרות מן הנוסח החדש שלו, ודומה שמכל הספרות העברית של שנות השלושים (כולל עגנון), זהו הספר החי ביותר היום בקרב הקוראים. שאר הפרוזה של פוגל ראתה אור, בנוסחים מחודשים לפי כתבי היד, ב"ספריה החדשה", בכרך 'תחנות כבות'. הנובלות 'בבית המרפא' ו'נוכח הים' שבו ונדפסו גם במהדורות של הספריה הקטנה. אף הרומאן האוטוביוגרפי האחרון של פוגל, שרק טיוטה ביידיש נשמרה ממנו, תורגם ועוּבּד על-ידי לנובלה – 'כולם יצאו לקרב' – ונכלל בכרך 'תחנות כבות'. הצרפתים קראו בשקיקה על התנהלותם כלפי פוגל, שכן נוסח זה תורגם לצרפתית.   היום, ב-2011, אין ספק לגבי מרכזיותו של פוגל בסיפורת ובשירה כאחד. קרוב לשבעים שנה לאחר שהצרפתים העבירו אותו לידי הגרמנים וביקשו וקיבלו על כך קבלה, יש סוף-סוף לפוגל קהל קוראות וקוראים שלהם פילל כשכתב בפתח 'לפני השער האפל': "זמר חרישי אשלח / על פני גלי הליל / שיעבור למרחק".