מָט ילדים / בלה שַׁייֶר

 

פתיחת "גלית וגורדון":

השקט הירוק של משה שרת, שבימי חול היה מרענן ומשרה שלווה, היה הופך למאוּס בימי שישי, כשגורדון היה נוסע כמעט לכל אורך הרחוב, עד לפנייה העצבנית. בביקוריו הקצרים במהלך השבוע נשמר איזון נעים בין היותם קבועים לבין מיקומם האגבי ברצף של פעולות היומיום. לא כך היה בימי שישי, שאמו היתה חורגת בהם ממנהגה לאכול עם חברותיה במסעדות יקרות־למחצה ומצפה שיאכל איתה ועם דוֹד חֶזקוּש ואשתו ארוחה שהכינה במו־ידיה. הארוחה היתה באחת בצהריים, כשכבר רצה להיות בים וגם עדיין לא היה רעב. היא היתה מורכבת מפּוֹלֶנטָה עם גבינה מלוחה למנה ראשונה, פּוֹלֶנטָה עם שמנת למנה שנייה, ופּוֹלֶנטָה עם חלב למנה שלישית. כבר כמה שנים קוראת אמו למָמָלִיגָה פּוֹלֶנטָה, כמו במסעדות האיטלקיות.

נמרצת, צעירה יחסית בגיל ובמראֶה, היתה מגישה לשולחן את המנה הראשונה הצהובה, מעמיסה אותה על צלחותיהם ומשטחת בכף לעיגול חלמוני זורח. זה היה השלב שבו היה כל אחד צריך להוסיף אל מנתו פיסת חמאה ולהסיעה על־פני העיסה הדייסתית, לפני שיִזרה מעליה את הגבינה המלוחה המפוררת.

זה היה השלב שבו פרץ לפעמים הסקנדל.

כשהיה גורדון חותך לעצמו את החמאה, היתה אמו בוחנת אותה בעיניים מצומצמות־קמעה וקובעת: "מעט מדי", וגורדון היה מוסיף חתיכה דקה; השחייה והמטקות המתינו לו, הוא לא רצה להגיע לחוף כבד ועייף. אבל אמו היתה אומרת: "עוד, אהרלה, צריך לשים עוד". ואחרי שהיה מוסיף רצועה שלישית, והיא היתה שולחת את ידיה למעלה ולצדדים בייאוש, ומנחיתה על צלחתו תוספת חמאה בסכינה שלה – היה לפעמים מאבד את סבלנותו וצועק, "די, די, די! מספיק! כאילו עם הרַגליים, בכוח, את דורכת לי בתוך החיים, ובתוך המָמָליגָה, בתוך כל דבר! די כבר!" והיא היתה נסוגה והופכת שתקנית למשך דקות ארוכות.

דוד חֶזקוּש, כדי לרכך את האווירה, היה קורץ לו ואומר, "לא בתוך המָמָליגָה. בתוך הפּוֹלֶנטָה!" ולאט־לאט, לאחר שהביט בפניה הפגועות של אמו ובפניה הצוהלות של דודתו, היה גורדון מתחיל להרגיש כלפי אמו אהבה גדולה, אחוזה בתחושה שהוא, גורדון, אינו אלא מנוול כפוי־טובה. והתחושה הזו לא הניחה לו גם כשהיה יוצא מפתח ביתה ומגיע לחוף בוגרשוב, שבו היה פוגש את חבריו בכל שישי בצהריים.

רק אמו של גורדון קוראת לו אהרלה. אביו המנוח, עוד לפני שנשא לאשה את אמו, מצא שייתכן שמשפחתו קשורה לאחד מצאצאיו של י.ל. גורדון, וכשנולד בנו רצה לקרוא לו על שמו, יהודה. קרבת המשפחה האפשרית למשורר ולפובליציסט, שאפילו ביאליק הספידו וראה בו את אביר המשוררים, שימחה אותו מאוד, כיוון שהוא־עצמו כתב שירים בסתר. אבל אשתו אמרה לו שא.ד. גורדון יותר מפורסם, וקראה לבנם אהרון, בטענה שאי־אפשר לדעת לאיזה גורדון הם קשורים באמת. הוא הביט בפניה, שהיו עדינות ורכות למרות אופיה הנחוש, וּוִיתר. היום כל זה כבר לא כל־כך חשוב, כי בערך מגיל תיכון כולם קוראים לגורדון גורדון, חוץ מאמו.

ביום שישי כזה, בעודו מתעשת מאירועי הארוחה ומתבונן בגלים הרכים המקמרים את פני הים, הצטרפו אל החבורה שלוש בחורות – דוּבּי, החבר של גורדון, פגש אותן במסיבה והזמינן להצטרף למפגש השבועי.

הקרירות הקלה של תחילת נובמבר הורגשה רק בלילות. עכשיו, בצהרי היום, שרר קיץ על החוף. שרוע על כיסא העץ, שברזנט אדום־ירוק מולבש עליו, סקר אותן גורדון והתעכב על האחת שבגלל שיניה הבולטות מעט נוצר הרושם שהיא מחייכת כל הזמן. הוא עקב אחריה במבטו ונוכח שהיא אכן מחייכת רוב הזמן. היו לה שיער קצר, גוף קטן ומושלם, ועור חום, בוהק, שרכותו ניכרת בו גם בלי שנוגעים בו. הוא הזמין אותה למטקות, והיא החמיצה כדורים על ימין ועל שמאל, למרות תנועותיה הגמישות. הדבר שיעשע אותו. טיפין־טיפין, אם כי הפעם מהר מן הרגיל, חזרה אליו שליטתו העצמית שאבדה בסקנדל. הוא היה שזוף מאוד ותכול עיניים, "איך התפרצו לנו פתאום ב'תכשיט' שלך כל עקבות הפוגרומים", נהג לומר דוד חֶזקוּש, עם "תכשיט" במלעיל כמובן, ואמו היתה מחייכת מפויסת: "למי אכפת מפוגרומים מלפני אולי מאתיים שנה, ולמי אכפת מהבדיחות שלך, תראו עכשיו איזה חתיך יש לי".

גלית, הבחורה, אכן לא חשבה על פוגרומים כשהביטה בגורדון. היא חשבה שגורדון הוא הבחור הכי יפה שיצא לה להכיר, ושהוא מבוגר ממנה באיזה עשר שנים והמלה בחור לא ממש מתאימה לו, ושמוכר הארטיקים, שהניח את הארגז שלו על החול, לא גורע ממנה את עיניו. וזה מצוין, כי גורדון רואה את זה. יומיים קודם־לכן התחילה את לימודיה באוניברסיטה, ומיום שִׁחרורה מהצבא עוד לא עברו חודשיים. המנהג לנסוע לפני הלימודים למזרח עוד לא היה קיים.

אחרי המטקות הם שחו. השמש ציירה משולשי זוהר צהובים על־פני הגלים והטביעה עמודים עמומים של אור מתחת לפני המים. גורדון התרחק מהחוף יותר ויותר. כל כמה דקות הוא הפנה את ראשו לאחור וצעק לה שתמשיך בלי לפחד, כי היום אין מערבולות. שובר הגלים הפסיק להיות פס שחור והפך לגל קרוב ומוחשי של סלעי ענק. הם עברו אותו, ואחרי זמן־מה ראתה במבט לאחור שהפך להיות שוב פס שחור. פחד אחז בה. אף־על־פי שכבר אז הרבתה לשחות בברֵכת "גלית" – למים עמוקים כל־כך לא נכנסה מעולם. אבל שאיפה מוזרה לרַצות את האיש שזה עתה הכירה גברה בה על הפחד ועל ההיגיון, והיא המשיכה לשחות אחריו גם כשהמים נעשו קרים מאוד ושיניה התחילו לנקוש. היא נשמה לרווחה כשהחליט שאפשר לחזור, אבל שיבשה בכך את נשימתה ובלעה מים שמליחותם היתה שמנונית ומצמררת.

כשהגיעו למים הרדודים, נהנתה שוב ממשולשי הזוהר שריצדו על־פני המים. על החוף הוא העביר יד בשׂערה. היא היתה מסופרת קצר כל־כך עד שאצבעותיו חשו במפתיע, כאילו הן מגלות באקראי סוד כמוס, את החום של עור קרקפתהּ.

הוא לקח ממנה מספר טלפון, אבל לא הזדרז להתקשר. השבוע שלו היה עמוס. אחרי העבודה – שחייה יומית של שעה בברֵכת "גורדון", ריצה עד יפו ובחזרה, קפיצה לביקור אצל אמא, וכמעט כל ערב בילויים עד לשעות הקטנות.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>