סיפורי תל-אביב / יהודית קציר

 

פתיחת "מגדלורים של יַבָּשָׁה":

1. עין-הקיקלוֹפּ

מיום הולדתו השישים, ובמיוחד מאז שקיבל את המכתב בעניין הפרישה המוקדמת, שבלבו כינה אותו 'מכתב הפיטורים', הִרבה ראובן לחשוב על חייו לאחור ולספר אותם לעצמו פרקים-פרקים, כמו שגם סיפרם לעופר באחר-הצהריים ההוא בתחילת האביב, לפני חודשיים כמעט, כשישבו על המרפסת הצופה לים בדירה של עופר ברחוב הירקון, והוא התקשה להתעלם ממצלמת הווידיאו שהביטה בו בעין-קיקלופּ אדישה, וחש פתאום שהוא נעשה מליצי ומקשט את דבריו שלא לצורך. עופר אמר לו אז, אם היא מפריעה לך אני יכול לכבות אותה ולהדליק את הטייפּ, זה רק תחקיר ראשוני ולא בטוח שנשתמש בחומר הזה, והצית סיגריה והביט בו בעיניים מצומצמות, וראובן חש מליחות בגרונו, כי נזכר בעמנואלה, שבדיוק כך היתה מצמצמת את עיניה הירוקות מפני העשן, וזכר גם את השיעולים שלה שנמשכו שנים, לפני הגירושים וגם אחריהם, בשיחות הטלפון הנדירות, עד הסוף, אבל הוא לא אמר דבר, כפי שגם התאפק מלשאול את עופר למה הוא לבד, גברים בגילו כבר יש להם משפחה, ילדים, ושוב נאלץ להדוף מלבו את החשש ולומר לעצמו שזה רק עניין של זמן, עופר עסוק מדי בענייני הסרטים שלו.

שבוע לפני אותו יום בתחילת האביב היתה ידיעה ב'הארץ' על הסדרה הדוקומנטרית שעופר מנסה להרים על פעילות ה'מוסד' בשנות החמישים והשישים – במיוחד על 'העסק הביש' ועל חטיפת אייכמן, אבל גם על פעולות אחרות – וראובן, שהגיע בבוקרו של היום ההוא לישיבה בבית 'הוועד הפועל', שמח על ההזדמנות לבקר את בנו ולהיזכר בתקופת השירות שלו במרוקו, כשפעל בזהות בדויה, יחד עם סוכנים אחרים, להעלות משם את מאה-אלף היהודים האחרונים, תקופה שהיום נראית בעיניו מסוכנת ומסעירה אולי יותר מכפי שהיתה באמת. הוא סיפר לו על אֶמיל טלמון, מפקד ה'מסגרת' בקזבלנקה, ושאל, אתה זוכר אותו? ביקרנו אותם הרבה כשהיית קטן, עם אמא שלך, ועופר אמר שהוא זוכר את אמיל, שהיה גבר גבוה ורחב עם בלורית-שיבה מעל מצח גבוה, ועיניים כחולות מאירות וצחוק עשיר ועמוק, והוא זכר גם את אשתו יהודית, גבוהה וגדולה כמעט כמוהו, פניה רחבות ושׂערהּ הבהיר והסמיך מהודק בשני מסרקות, ועיניה כחולות וגדולות כמו שלו, וגם לה היה צחוק עמוק, והיה לה מבטא צרפתי חזק שמחליף ר' ב-ח', עופֶח היא קראה לו, והוא אהב לבקר בביתם הגדול בהרצליה-פיתוח ולהתרחץ בברֵכה, ונזכר שתמיד השתומם על הדמיון בין צבע עיניהם לתכול של הברֵכה, והיה אומר לעצמו שזה בטח מפני שהם שוחים הרבה, כמה פעמים ביום, עם הראש במים ובעיניים פקוחות, והצטער שאין להם ילד בגילו, ולא הבין איך הם שמחים וצוחקים ומשפריצים מים זה על זה כשאין להם ילדים, אפילו לא אחד. כבדרך-אגב שאל את ראובן, למה בעצם לא היו להם ילדים, וראובן אמר, אני לא יודע, אף-פעם לא שאלתי, וביקש לומר, ואתה, מה אתך, ולא אמר, אלא הישיר את עיניו אל עין-הקיקלופּ הבולעת הכל, ויישר את משקפיו וחָכַך בגרונו, וסיפר שאמיל היה ניצול שואה, פרטיזן של הנוער הציוני, ששָׁכל את הוריו ואת אחיו הצעיר, וברח מפולין להונגריה, והגסטפו תפסו אותו ועינו אותו ודנו אותו למוות, אבל שעתיים לפני ההוצאה-להורג הצבא האדום כבש את העיר ושיחרר אותו, והוא הצטרף לרוסים במצעד הניצחון עד וינה, והשתתף בפעולות של קבוצת 'הנוקמים' שהתנקשו בנאצים בכירים, במו ידיו הרג כמה מהם – ראובן הרים את כפות ידיו הגדולות אל מול המצלמה ולפת כף בכף – ככה, כמו עכברושים הוא חנק אותם, ואחר-כך עלה ב'אלטלנה', וגייס את עצמו ל'מוסד'; פשוט נכנס יום אחד לַמַטֶה והודיע שהוא מחפש לעשות משהו מעניין ומסוכן, וראש המוסד אז, שאול אביגור, שלח אותו למשימה באירופה, ובבריסל הוא הכיר את יהודית, אז היה שמה קתרין, בת לאם בלגית ממשפחת המלוכה ולאב גרמני, היא דיברה חמש שפות והיתה יפה כמו סימון סֶניוֹרֶה בצעירותה, והיא התגיירה ונישאה לו למרות התנגדות הוריה, ובאה אתו לארץ, ובשנת שישים, כשאיסר הראל שלח את אמיל למרוקו, התעקשה יהודית להצטרף אליו. איסר התנגד, הוא אמר לה שתגדל ילדים בשקט בפאריס או בכל מקום אחר, אבל יהודית אמרה לו שאינה מתכוונת להישאר בפאריס עם נשות הדיפלומטים המשעממות, שעסוקות בקניות ובקוקטֵילים, ושהיא יכולה להביא תועלת דווקא כי היא שיקסֶה, היא הביטה לו ישר בעיניים ואמרה, אני ויתרתי על הכתר הבלגי בשביל מדינת ישראל, וזה כנראה מה ששיכנע אותו. הם הגיעו לקזבלנקה בכיסוי של איש עסקים אנגלי, ג'ון סֶנדֶרס, ופילגשו הצרפתייה, ושכרו דירה מפוארת במגדל ה'ליבֶּרטֶה', והצטרפו למועדון גולף יוקרתי, להרשים את החברה הגבוהה, ותוך זמן קצר התיידדו עם ראשי השלטון, יהודית היתה מפטפטת במספרה עם נשות השרים, והיו מזמינים אותם לכל המסיבות, ואז אני הגעתי – בלי משים הגביר מעט את קולו – מֶסייה זָ'ק רָמון, בן של סוחר-עורות מלִיוֹן, זה היה הכיסוי שלי, וזאת, כמו שאומרים, האירוניה של הגורל, כי הלוא הסבא שלי שנרצח באושוויץ היה בורסקאי. מיד כשגמרתי עתודת משפטים גייסו אותי לשליחות. עשיתי קורס קצר, התחמקות ממעקב, הצפָּנה, קצת ערבית, שיהיה, נוסף לצרפתית שלי מ'אליאנס', ונסעתי לקזבלנקה דרך פאריס, והגעתי למשרד של אמיל. הוא ניהל שם איזו חברת קש של אקספורט-אימפורט, יהודית היתה המזכירה ואמיל ישב בחדר-המנכ"ל אה-לה-פאראנז'י, כמו שאומרים, חליפה משאנז-אליזה, נעליים מעור משובח, מריח מאוֹ דֶה קוֹלוֹן סוג אל"ף-אל"ף. הוא מזג ויסקי לשנינו, ואני, כל מה ששתיתי עד אז היה יין קידוש וקצת קוניאק עם הדג-מלוח, בשבת, כשהלכתי לבית-הכנסת עם אבא שלי. הוא ראה שאני ככה מעווה את הפרצוף והתחיל לצחוק, ושאל, בן כמה אתה, אפרוח, ואמרתי בן עשרים-ושלוש, הוא היה כבר בן שלושים-וחמש או שש, ואז אמרתי לו שבשנתיים האחרונות הייתי יו"ר אגודת-הסטודנטים של האוניברסיטה העברית. הוא ידע, כמובן, הם ידעו עלי הכל, והסתכל בי ככה מהצד ואמר, שועלון פוליטי שלחו לנו, מה? שותה כמו טירון ובטח גם בתול, ואני – ראובן צחק פתאום, נרגש, ועופר התבונן בו בעיניים מצומצמות – אני כופפתי בכל הכוח איזה מהדק שמצאתי על השולחן שלו והתאמצתי לא להסמיק, ואז הוא קם וטפח לי על הגב ואמר, בכל-זאת אני רואה שאפשר לסמוך עליך, והדביק לי את הכינוי 'מארְסוֹ', לכל אחד מאיתנו היה כינוי, ומינה אותי לתאם בין הסוכנים שלנו באזורים השונים לבין המפקדה. וככה, מתחת לאף של הסולטן מוחמד החמישי, האבא של המלך חסן, הצלחנו להביא את היהודים מהכפרים הכי נידחים, מרחק אלפי קילומטרים, באוטובוסים, במשאיות של לחם, בקבוצות של חמישים. בלילות-שבת הסענו אותם, אף-אחד לא חשב שיהודים יחללו שבת, אבל הרבנים נתנו היתר, כי עלייה לארץ הקודש דוחה שבת, והם עלו על הספינות לגיברלטר, ומשם בטיסות של אל-על ללוד, עד שקרתה הפַשלה עם ה'אגוז'. מי ידע שתפרוץ סערה? אמיל אכל את עצמו שנים, איך נתן להם לצאת במזג-אוויר כזה בלי סירות-הצלה על האונייה, כל האנשים האלה שטבעו, הילדים הקטנים, זה שבר לו את הלב. ראובן בלע את המליחות שעלתה פתאום בגרונו, והציץ בשעון ונבהל, ואמר לעופר שמאוחר, חיה מחכה לו, הוא הבטיח לה שיחזור מוקדם והם ייסעו לַקַניון, יהונתן צריך מכנסיים ונעלי התעמלות חדשות. ועופר, שביקש לשאול, ואיפה אתה היית בליל טביעת ה'אגוז', כיבה את המצלמה ואמר, זה בסדר, אפשר להמשיך בהזדמנות אחרת, ממילא לא בטוח שנשתמש בחומר הזה, כמעט בטוח שלא. ראובן קם ללכת ואמר, על אמיל אתה צריך לעשות סרט מיוחד, תדבר עם אשתו, היא תספר לך הרבה, לא היה לי איתה קשר כל השנים, אתה יודע, מאז שהוא מת, מישהו אמר לי שיש לה גלריה לאמנות ביפו העתיקה. הוא הרים את ידו מאחוריו לפרידה, ויצא וירד במדרגות ונכנס לַסובארו, ופתח את החלון ואת הרדיו. שידרו 'יומן הערב', אבל הוא לא הקשיב, אלא המשיך להרהר באמיל וביהודית ובעמנואלה, ובחופשה המשותפת שלהם בריביירה, ארבעתם בדֶה-שְׁבוֹ עם הגג הפתוח לאורך קוֹט דָ'אזוּר, ממונאקו לניס ולקאן, עד מרסיי הגיעו, ואחר-כך המשיכו לפאריס, מתי זה היה, כבר אחרי השליחות, ואחרי החתונה, כמעט שלושים-וחמש שנה, ואמיל איננו, ועמנואלה, ואיך נבלע לו כל הזמן הזה מהר כל-כך.

---

'סיפורי תל-אביב' מאת יהודית קציר, הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2008.
© כל הזכויות שמורות למחברת ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>