1

הסטייק על משטח־הצלייה, רצוי להשאיר את החלון פתוח. עננים נמוכים מעל הר־הענק, באכסניית־ההרים יורד גשם, אבל מחר אמור להיות יפה. אקח את הגרמנים למחנה שבפסגה, נקווה שהם מיומנים כפי שהם אומרים. עליהם להעפיל רק אל מעל לקיר־הסלע הראשון, אחר־כך כבר יש מדף, והנקיק האחרון קל לטיפוס. אם אינם מסוגלים, אבחין בכך מיד ואחזיר אותם למטה, לגיא הצר, שם הם יוכלו לצלם את עזי־הבר, ואז נעצור ביער כדי לאכול.

עדיין יש אור בקומה למעלה, עוד מעט היא תכבה אותו, היא הולכת לישון לפני. הילד קורא לה עם שחר. לי זה לא מפריע, אני כבר ער. היא דוחפת את העגלה הלוך־ושוב במעלה הדשא ומדברת אל הילד, מספרת לו כל מה שהם עושים, כאילו אינו רואה בעצמו.

"נלך לפרות, ואחר־כך לקונדיטוריה לקנות לנו קְרַפְּפֶן, מה אתה אומר?"

כלום, הילד אינו אומר דבר. עדיין לא שמעתי את קולו. אבל באחד הלילות הוא בכה, לא חדל לרגע.

לונה לא דיברה ככה אל הילדים שלנו, היא היתה שולחת אותם לשחק על הדשא מבלי להשגיח עליהם. וטוב עשתה, אפילו שקרלה שברה את הזרוע על האופניים וגיבסו לה אותה לשלושה חודשים. אם אַת אף־פעם לא נופלת, תמותי בפעם הראשונה שזה יקרה לך, כמו בהרים.

חרא, הוא נשרף! אבל אוֹכַל אותו ככה, ממילא אני לא רעב, והוא יהיה אפילו יותר טעים. הערב סטייק ותפוחי־אדמה. הם ישָׁנים וצריך לאכול אותם. לונה אף־פעם לא חיממה מספיק את משטח־הצלייה.

"הוא מוציא עשן".

מה הבעיה? פותחים את החלון.

"קר".

מחר אזרוק את הקבקבים שלה. אנקה את כל הבית מהחפצים שלא לקחה איתה. אגרטלים גדולים, אגרטלים קטנים.

"מה את עושה? אין צורך ביותר מסבון".

היא היתה קונה קרֶמים ומחביאה אותם במקרר. ולילדים, עפרונות צבעוניים, קלמרים, צעצועים, בגדים.

די בזוג נעליים אחד לכל עונה. אין צורך בנוסף. אנחנו לא רוצים להפוך להיות כמו התיירים שבאים בקיץ לצעידות ובחורף לסקי. אני מוביל אותם בהר והם שואלים מיד על האכסניה, מה נותנים שם לאכול. קונים נעליים, מעילי־רוח, ובחוץ חום־כלבים, והקרחון נמס כל שנה.

בתקופה הראשונה לונה הסכימה אתי: הילדים יצאו החוצה בחולצה, ולכל אחד מהם היתה אפודה. סבון־כביסה שימש גם לחפיפת השיער.

מחר אזרוק הכל. לא רציתי להתחתן, היא שהתעקשה. חשבתי על כך קצת. היא גרה בעיר, אבל היא יפה, קשוחה. היא יודעת לצעוד והיא משכילה. בהרים היא לא מדברת. נכנעתי. אבל הייתי כן, סיפרתי לה איך אני, שאני לא מכיר נשים, אמי נטשה אותנו אצל אבא שלי כשהיינו ילדים וברחה מאכסניית־ההרים עם גבר אמריקני. לא ראיתי אותה יותר. אני יודע שהתחתנה שוב ונולדו לה ילדים אחרים באמריקה, אבא שלי סיפר לנו באחד הימים.

אנחנו יורדים ברכב־השלג מהאכסניה כדי להגיע לבית־הספר. בחוץ אי־אפשר להבחין בין שלג לשמיים; ואם יורד שלג, או מתחוללת סופה, לא רואים אפילו את העצים. אלברט התנגש עם המזחלת בעץ ביום כזה. הוא טס למטה כמו מטורף. הסתכלתי בו כשירד.

הוא רצה להיהרג.

אמא לא היתה מרשה לו, היתה צועקת מהחלון שיאט, שהיא מפחדת. עכשיו היא כבר איננה, וגם הפחד איננו, ואלברט מתנגש בעץ.

אבא שלי נוהג עכשיו בשקט, כמו בכל בוקר, ופתאום הוא אומר לנו:

"אמא שלכם התחתנה שוב, ויש לה ילדים אחרים. אם בכפר ישאלו אתכם על כך, או ילעגו לכם, אתם תענו: אנחנו נולדנו לאבא שלנו ולמלכת־השלג".

"מי היא?"

שְׁטֶפָן קטן ושואל המון שאלות. אבא שלי סבלני, אף־פעם לא ראיתי אותו מאבד את עשתונותיו, מלבד הפעם הזאת, אבל איני יודע אם חלמתי עליה או שכך אכן היה. הוא עונה לשְׁטֶפָן:

"היא מלכת־השלג, היא גרה בנקיקים. ואם גבר נשאר לבד, היא מפשירה, עושה אתו ילד, ואחר־כך חוזרת לקרח".

לונה היתה מלכת־השלג שלי, ועכשיו הסתלקה לה, כמו אמא שלי. רק שהיא לקחה איתה את הילדים.

בלעדיהם אני עובד טוב יותר, מפטפט קצת עם הלקוחות בזמן הטיפוס. הם מעוניינים בסיפורים על אסונות בהרים ורוצים לדעת איפה האוכל הכי טוב. בערב, בבית שלי, אני יכול לשבת בדממה, אף־אחד לא שואל אותי שאלות, אני לא צריך להקשיב ללונה שמדווחת לי על הרכילויות בכפר, ונחסך ממני הבלגן של הילדים. הם מגיעים בסוף כל חודש. ביום הראשון שלהם אני מניח בצד את המזוודות שהיא ארזה להם ומביא להם את נעלי ההרים, את הטי־שירטים, את המכנסיים המשומשים. שום דבר אחר, כל עוד הם כאן. קלרה מצייתת. סימוֹן עצלן ושונא לצעוד, אבל אתי הוא לא מתווכח.

בתקופה האחרונה שלה כאן היתה לונה קונה בכל יום איזה סיר, צלחות, מפות־שולחן. מעולם לא הגיע אלינו מישהו לארוחה.

---

'כשהלילה' מאת כריסטינה קומנצ'יני, מאיטלקית: אלון אלטרס, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2011.
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.