בסיפוריו של ש"י עגנון חוזר פעמים רבות המשפט "כדרך שהדברים מתגלגלים נתגלגל הדבר". כמה שִׁגרתי הדבר בחיינו – הוא מניע אותנו, ואנו פועלים מבלי לעצור לרגע ולשאול מהו הדבר שהביאנו להתגלגל עד למקומנו הנוכחי. גם אם נביט לאחור כדי להבין מה גילגל אותנו למצבנו, ייתכן שלא נמצא תשובה מושכלת. צירוף המלים של עגנון הוא המשך כמעט הכרחי למשפט ששמעתי שוב ושוב במהלך ילדותי: "האדם מתכנן ואלוהים צוחק". לקראת סיום כתיבת הספר עלו בי השאלות הבלתי נמנעות באשר לאמירה העיקרית שלו. האם הדבר שהתכוונתי להגיד מתקיים במלים? האם הספר ראוי לצאת אל עולם שהכל כבר נאמר בו? החשש שמא הדבר שמתקיים בין השיטין יופיע במשפטים עצמם הביא אותי למחוק למעלה מ-200 עמודים. שאלתי את עצמי אם בכוחה של היצירה להצטמצם לכדי משפט אחד ראוי, שילווה את הקורא עם סיום הקריאה, במיוחד לאור העובדה שהספר נכתב במהלך תשע שנים, שכן בזמן כה ממושך לא קל לשמור על אחידות ולהימנע מפיזור.
['יוֹלָה' מאת יואב אלוין, הספריה החדשה 2012]
הייתי בן 16 כשיצאתי בהצהרות על כוונה לפרוץ את הגבולות של חיק משפחתי. ביקשתי להיות שונה ואחר ולהתרחק מכל אותם דברים שספגתי במשך ילדותי, ואצה נפשי לצאת כבר לחיים עצמיים. לא נתקלתי בהתנגדות גדולה מצד הורי, רק התבקשתי לא לזנוח אותם, ובוודאי לסעוד אותם כשיזדקקו. רגע לפני שריכסנתי את המזוודה האחרונה, הגישה לי אמי כוס קפה בחלב (המומחיות שלה) ואמרה לי בקול מלא פאתוס: "שאלוהים יהיה אתך בכל אשר תלך, רק אל תשכח לשמוע אותו צוחק". ידעתי מאיזה תהומות נפש נאמרים משפטיה – לא פעם כעסתי על האלוהים שבו האמינה, ואף הטחתי בה: "מילא צחוק, אפילו חיוך קל הוא לא מחייך אלייך". אבל היא היתה מרוצה מהחיים שטוו לה השמיים ומעולם לא התלוננה על גורלה. פשטות מעוררת קנאה היתה הדרך שבה קיבלה עליות ומורדות, שמחות ואכזבות, הפלה אחת ועשר לידות רגילות בלי אפידורל, של תינוקות שמשקלם היה חמישה קילו בממוצע.
והיה גם כלב פצוע שאבי אסף מתחת לגלגלי מכונית, הביא אתו הביתה וביקש מאמי שתרפא אותו ותגדלוֹ. לא בהכנעה כי אם מתוך רצון גדול מילאה אמי את בקשתו. הכלב הבריא והשמין והיה לה לאוזן קשבת. ואמי היתה יושבת מולו ומשיחה את נפשה אליו. לילי קראו לו, והוא היה כמעט היחיד שישב מולה שעות והקשיב לדבריה. מדי פעם, כששמענו נביחה או שתיים מכיוון המטבח, ידענו שלילי מבקש להגיב על דבריה, או מבקש גם לומר את דברו.
[הכלבה תותי, מאורחי הפנסיון של אלוין]
באחד מימי החורף הקרים של ירושלים נפסק החשמל בכל השכונה. מהר מאוד התקרר הבית, והטמפרטורה בפנים היתה כמעט זהה לזו שברחוב. לאור נרות הציעה אמי את המיטות לאחי ולי וכיסתה אותנו בשתי שמיכות פוך נוספות. כשחזר החשמל, ואור הציף את הבית, יצאתי מחדרי והלכתי למטבח. שם ישבה אמי וכוס קפה בחלב בידה, ועל הרצפה לצידה, על שמיכת פוך, ישב לילי הכלב ולגם גם הוא כוס קפה בחלב. לשונו הבריקה את הכוס. למראה המחזה, פרצתי בצחוק בלתי נשלט. ראיתי שאמי נפגעה בשם לילי: "הכלב הזה הרבה יותר אנושי מכל האנשים שהיכרתי", קבעה, ושלחה אותי בחזרה למיטה. אושר והערכה ונחמה הציפו אותי למראה האשה התמימה. אמונתה הטהורה וחסרת הפניות גאלה אותה מהטלת ספקות בקיומו ובמניעיו הנסתרים של הבורא. אולי הכלב לילי היה צחוקו של אלוהים בעבורה? צחוק אמיתי דווקא, ולא ככוונת ההיפוך של האמירה. וכשהיו חייה שמחים לאורך זמן, היתה עולה בה חרדה, שמא שכח אותה האל.
לימים, כשעזבתי את בית הורי, עשיתי כל שעלה ביכולתי כדי לגרום לאלוהים לצחוק. אם אדם נולד אל משפחתו וחייו מותווים לו פסע אחר פסע בדרך שהלכו אבותיו ואבות אבותיו – לא אני הוא האיש. הצד האתאיסטי שבי זעק שעלי לפעול שלא "כדרך שהדברים מתגלגלים". הייתי אחרון הילדים של הורי, וממקום זה היתה לי תצפית מאלפת על השושלות שהקימו אחַי ואחיותי ואפילו אחיינַי ואחייניותי. ראיתי אותם מתחקים אחרי מעשי אבות, מקבעים לילדיהם הווה חדש לכאורה, אבל התבנית נשארה נוקשה והייררכית כשהיתה – אשה במטבח וגבר צד פרנסה. סבותַי באו מן המתים והתקיימו בדור החדש שהשתרשו בו חוקים ומעשים נושנים. הרחקתי את עצמי מדרכם והלכתי לראות משפחות אחרות וחיים אחרים, ביקשתי לבדוק צפנים שבורים וקודים חדשים, הייתי תמים לחשוב כי אצל אחרים הקיום המשפחתי שונה. התבדיתי. חשבתי שבחיפושי אמצא את הדבר האחר שלא היה לי, ולא מצאתי. ועכשיו אני יודע: אילו הייתי מקים לי משפחה משלי, ודאי היתה כמו כל המשפחות שקיימות בעולם המטורף הזה.
[יואב אלוין]
במהלך עריכת הספר שוחחתי עם עוזרת העריכה, מירי צפריר. חשתי צורך בלתי נשלט לשוחח דווקא איתה, האשה שנוברת במלים של כתב-היד, במיוחד שזה לה המפגש הראשון עם הספר – מפגש בלתי אמצעי עם מערכת היחסים בין גיבורי הרומאן. תהפוכות נפש וסערת רגשות הדירו ממני מחשבה צלולה או רציונל תקין. שוחחנו ארוכות ומירי צחקה על הרעיון של שם הכלב בספר, עזית. ולאט לאט נרגעה נפשי. ואז אמרה מירי, בקול נינוח, "יואב, נפשי יוצאת אל יוֹלה". בלי לחשוב יותר מדי עניתי, "הילד הזה הוא הילד שרציתי להיות". עד כמה התכוונתי למלים שנפלטו ממני בקלות כזאת? האם בדיתי דמות ספרותית שבסתר לבי ביקשתי להיות? האם לילד כיוֹלה פיללתי כשבראתי אותו במלים ומשפטים ודפים? מצאתי את עצמי מסתבך בניסיון להסביר למה בדיוק התכוונתי.
למזלי זו היתה השעה להוציא את הכלבים לסיבוב התרוקנות ושחרור איברים, וכך נחסך ממני המשך ההתפתלות. חזרנו הביתה, אני ושבעת הכלבים ששהו אצלי בפנסיון. חלקם פרשו מיד לישון. הכנתי לעצמי קפה בחלב וחזרתי לקרוא בדפים שהביא השליח אחרי עריכה של מנחם. יוֹלה, הכלב המפונק שלי (כן, הענקתי לכלב שלי את השם של גיבור הספר) טיפס על ברכַּי וכישכש בזנבו למראה כוס הקפה שבידי. לשונו החלה ללקק את תחתית הכוס, ואז, בעורמה של כלב אהוב ועקשן, היה פיו בתוך המשקה. חלקתי עם יוֹלה את הקפה. וכדרך שהדברים מתגלגלים נתגלגל הדבר ונזכרתי באמי המנוחה, שהיתה הרבה יותר נדיבה ממני והכינה ללילי שלה כוס קפה בחלב רק בשבילו.