"שִׂמלה לך, קצין תהיה לנו" 

מנחם פרי

דיברו רבות על הליך המינוי הבעייתי של יעקב בריי למנכ"ל עם עובד; התווכחו האם עברוֹ במערכת הביטחון פוסל אותו מבחינה ערכית לעמוד בראש מוסד ספרותי חשוב. מנחם פרי מבקש למקד את הביקורת בשאלה העיקרית בעיניו: האם אדם שאינו מצוי בעולם הספרות ואינו בעל כישורים מוכחים מסוג רלוונטי יכול להפוך לאחד ממובילי התרבות הספרותית בארץ.

להיפטר מ"עם עובד" בשנות השלושים למאה העשרים שלח מזכ"ל ההסתדרות בן-גוריון מכתב לכל חברי ההסתדרות ובו שאל אותם מהם הספרים שקראו לאחרונה, ואיזה רפרודוקציות תלויות אצלם על הקיר. הברית בין "הפועלים" לבין הספרות העברית הגדולה היתה דבר מובן-מאליו בשבילו.   ב-1942 הקים ברל כצנלסון את הוצאת "עם עובד", לא כדי שלא תגיע למינוס במאזן השנתי שלה, ולא כדי שתהיה מפעל רווחי לבעליה, ההסתדרות הכללית, אלא כדי שתהיה אחראית "לתרבותו של העם" – ממש כשם שחברת העובדים של ההסתדרות אחראית להקמת הארץ. "עלה בידי להכניס את ההסתדרות – בידיעתה או שלא בידיעתה – לא למפעל מו"לי בלבד, כי אם בָּאחריות לגורלה של הספרות העברית ולמצב עבודתו של הסופר העברי", כתב ברל. ובניגוד למנכ"לים של הוצאות ספרים שמתהדרים בחושיהם הדרוכים לספק לציבור הקוראים מה שהציבור רוצה (ויש ביניהם גם מי שהקים קבוצת מדגם שנערכים בה מבחני טעימה), הצהיר ברל כצנלסון על מנהיגות תרבותית, כלומר: "לא קיבלתי על עצמי לספק מה שהקהל דורש, אלא מה שלפי הכרתי דרוש לקהל".   כזאת אכן היתה הוצאת עם עובד בשנותיה הטובות, מובילת תרבות, כפי שגם היו הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת ספריית פועלים – הוצאות ציבוריות שלא קמו על מנת לעשות רווחים לבעליהן (אם כי גם לא על מנת לפשוט רגל). בניגוד להוצאות ספרים אחרות, הן לא כיסו את פניהן באיפור קל של תרבות, כדי להסתיר את ההתכוונות האמיתית – למכור ספרים רבים ככל האפשר, ספרים שחלקם סחורה פגומה, תוצר של תרגומים לא אחראיים, עריכה-לא-עריכה, ושיקולים של שוק במקום שיקולים ספרותיים.   [לוגו עם עובד]   יש אצלנו בשנים האחרונות כמה הוצאות פרטיות קטנות המתמחות בספרים בעלי ערך, ופועלן משמח ומעשיר את המדף. אבל אף אחת מהן אינה "עם עובד", ואם תיסגר, לא תהיה סגירתה אבדה נוראה לתרבות הספרותית הישראלית. בהוצאות אלה רואים אור לעתים ספרים איכותיים, שזוכים לטיפול ספרותי אחראי, אבל אמירה ספרותית הנושאת "באחריות לגורלה של הספרות העברית" אין בהן. הוצאות אחרות מטביעות את מעט הספרים בעלי הערך שהן מוציאות בים של ספרים מסחריים גרידא. אם תיסגר אחת מהן, נמצא את ספריה באחת האחרות, ולא נרגיש בהבדל. קשה להיזכר מה יירשם לזכותה של "עליית הגג" מיסודו של יהודה מלצר (השוכנת תחת חסותה של "ידיעות ספרים") פרט לתגלית המרעישה של הארי פוטר, שהיה יכול לראות אור גם בכתר ובכנרת ודבר לא היה נגרע.   "עם עובד" היתה אחרת – היתה אחת משתי הוצאות הספרים בעלות האחריות האחרת, שעוד נותרו. גם בשנותיה הפחות משמעותיות היא לא שכחה את ייעודה, הכולל גם מבט ומחויבות כלפי עברה המצטבר של הספרות העברית. אבל בחודש האחרון, כשישים שנה אחרי שנוסדה, קם גנגסטר ומינה לה את יעקב בריי למנכ"ל. במהלך זה הוא סימן לה כיוון חדש: לשפר את המאזן של ההוצאה, כלומר להפוך אותה ל"כתר" ב', או ל"ידיעות ספרים" ב' (כי זו הדרך לתגבר את המכירות ו"לייעל" את העבודה), ולבסוף כנראה למכור אותה למרבה במחיר. להיפטר ממנה סוף-סוף.   לא בגלל שהוא שוטר   דברי אלה אינם נכתבים משום שתנ"צ (בדימוס) יעקב בריי היה קודם-לכן ראש היחידה למניעת פשיעה כלכלית במשטרה, או סגן ראש האגף לחקירות ולמודיעין. אני מבין את אילנה המרמן, שניתקה את קשריה עם ההוצאה בעקבות המינוי, ורוחש סימפתיה להרגשתה, אך אינני יכול לפסול את בריי רק משום שיש "משמעות סמלית" למינויו של איש משטרה – לא חשוב מיהו – "למנכ"ל מוסד תרבותי ציבורי מהמדרגה הראשונה". אכן, יש כאן "משמעות סימלית", אבל היה אפשר לבלוע אותה, אילו דובר כאן באישיות רנסנסית בעלת כישורים יוצאי דופן או אפילו סתם באדם מוכשר שבעברו התעניינות מוכחת מסוג רלוונטי.   [יעקב בריי. צילום: אסנת קרססינסקי, 'ישראל היום']   "אין כל משמעות לדרך שבה ינהג בריי כמנכ"ל הוצאת ספרים", כותב חנן חבר, וגם "אין שום חשיבות לכישורים הקונקרטיים של בריי", שכן "עצם מינויו הוא מעשה מובהק של בריונות תרבותית". וגם מכך אני רוצה להסתייג. אכן, בריי מונה בדרך שערורייתית, אבל לדידי עיקר החשיבות כן נעוץ ב"כישורים הקונקרטיים" שלו, כלומר בכך שלמרבה המבוכה והצער, נראה כי האיש, אינטליגנטי ובעל תארים אקדמיים ככל שיהיה, הוא חסר כישורים מן הסוג הדרוש לניהול הוצאה כמו "עם עובד". ומי שחושב בנדיבות ובאופטימיות שעדיין אין לדעת, וכי עלינו להמתין ולראות – כפי שאמרו ל'הארץ' עורכי הספריה לעם – שוגה באשליות.   כי מי שמשאלת-הלב אינה מעמעמת את מבטו אמור כבר כעת להתבונן בכישוריו של בריי ובידע הרלוונטי שלו, ולשאול למה דווקא לו ניתנה ההזדמנות חסרת-הסיכוי להתחיל לצבור רק עכשיו כישורים מתאימים, לפתח חיש-מהר אג'נדה תרבותית שלא היתה לו עד כה, ולהפוך לאחד ממובילי התרבות הספרותית בארץ. חשוב להבהיר: גם אם ימונה ל"עם עובד" עורך ראשי שיעבוד לצדו של בריי (ובשעת כתיבת שורות אלה טרם פורסם מינוי כזה), אין כל אפשרות לנתק בין ההחלטות הניהוליות של הוצאת ספרים לבין ייעודה בעיני עצמה, כלומר מטרותיה ושאיפותיה הספרותיות.   המינויים של עיני   ועדת החיפוש שמינתה מועצת המנהלים של ההוצאה – אנשים שמבינים משהו במהות של "עם עובד" – סימנה ארבעה מועמדים, לאחר שקיימה ראיונות. אינני יודע מי היו המועמדים, אבל אפשר להניח בביטחון שהיו ביניהם אנשים שהוכיחו, על סמך תפקידים קודמים ושיחה מפורטת, כי הם מסוגלים לבצע באחריות את התפקיד החשוב הזה. כל אחד מהם גם הבהיר איך הוא רואה את המשך דרכה של ההוצאה, ולא התחמק במשפט: "תנו לי זמן ללמוד ואז נראה". אך להפתעתם הגמורה של אנשי מועצת המנהלים הודיע להם עופר עיני, יו"ר הסתדרות, שאין צורך בעבודתם (שכבר נעשתה), כי הוא-עצמו כבר בחר מועמד ונפגש עמו.   אילו התקיימה הפרוצדורה הזאת באיזה מינוי מטעם המדינה, היא היתה נפסלת מיד על-ידי בית-המשפט. ראו כמה תשומת לב ציבורית מוקדשת בימים אלה לבחירת מנכ"ל חדש לבנק לאומי. העיתונים מלאים דיונים על הכישורים הנדרשים ממי שימלא את התפקיד החשוב הזה. אין חשש שייבחר מישהו שילמד את המלאכה לאחר המינוי. "עם עובד" אינה בנק לאומי, אבל מינויו של מנהל חדש להוצאה מחייב לפחות דיון מינימלי ובחינת כמה מועמדים אפשריים. אלא שההסתדרות, כידוע, מנוהלת אחרת. ואפילו על כך אולי היה אפשר להבליג, אילו היתה איזו סבירות במינוי.   דבריו של עיני על המינוי (בריאיון לאמירה לם ב'ידיעות אחרונות') מעידים שהוא אינו מבין ואינו רוצה להבין מהי "עם עובד", ואינו ניחן כלל ביכולת לבחור לבדו מנכ"ל להוצאה הזאת. לדבריו, הוא אינו מכיר את בריי ופגש אותו רק פעם אחת, והוא מסביר כי מנכ"ל הוצאת ספרים לא חייב להיות סופר, כי הלוא הוצאה צריכה בעיקר "להפיץ ספרים".   [עופר עיני. צילום: רענן כהן]   עיני אם-כן אפילו אינו מבין את הטענות נגד המינוי (איש לא הלין על כך שבריי אינו סופר), והוא מגלה בורות מדהימה במגוון המשימות של מנכ"ל הוצאת ספרים בכלל, ומנכ"ל "עם עובד" בפרט, ואפילו מערבב בין הוצאה לאור לבין חברת הפצה (את ספרי "עם עובד" מפיצה היום חברת לוני כהן). אדם כעופר עיני, שקריאת ספרים כלל אינה בסדר היום שלו, ואינו מעלה על דעתו שמנכ"ל "עם עובד" אמור להיות מנהיג תרבות, בוחר באדם (למה דווקא בו?) שרשימת הספרים שהוא מדווח שקרא מעידה על חוסר התמצאות או על חוסר עניין בספרות (גם אם הוא נוהג לקרוא להנאתו). עיוור תרבותי מצניח פיסח תרבותי, שמעולם לא מילא תפקיד ביצועי כלשהו במוסד תרבות, ואשר אפילו כלל אינו מסוגל לשער מה משמעותו ומשקלו של הכובע שאותו הוא עומד לחבוש.   ישב בבית ביאליק   יאמר מי שיאמר, שלאור כישורי הניהול של בריי (שאינני מכיר, וגם אתם לא) יש לתת לו תקופת חסד כדי להבין את עולם הוצאות הספרים. אומנם לפי שעה מדובר באדם שאינו מכיר אף את השלבים הטכניים של עבודה על ספר, ומיהן הדמויות המאכלסות את עולם הספרות והמו"לות, ועליו ללמוד הכל מההתחלה – אבל מדוע שלא נאפשר לו ללמוד? אך מי היה ממנה לכל תפקיד ניהולי אחר אדם שהידע שלו בתחום הוא אפס מוחלט? ובעיקר: איזו זיקה יש בין כישורים ניהוליים במשטרה לבין מנכ"לות הוצאת ספרים, שהיא התוויית דרך ולא סתם ניהול עסק?   "אני באופן אישי מאוד מחובר, מבחינת רוחנית, לסופרים, לספרים ולטקסטים. אני מניח שאילו אותם אנשים שמדברים עלי היו מכירים אותי באופן אישי הם היו מדברים אחרת", מעיד בריי על עצמו בריאיון ל'ישראל היום'.   אינני נמנה עם "המכירים את בריי באופן אישי". אבל די לי לקרוא את הדברים שאמר בריאיון למרב מיכאלי ב'הארץ'. שם מרחיב בריי ומסביר כיצד הוא "מחובר היטב לרוח", כיצד "גדלתי סביב עניין הספרים, כלומר – "ביושבי עוד בימי נעורי בבית ביאליק, לנשום את רוח הספרות, את הניחוח שמגיע מהתחום האחר". ועל השאלה "מה הספרים האהובים עליך?" הוא עונה: "הו, שאלה מאוד שאלתית. קודם כל הספרים של בשביס זינגר, כש'שושה' בראשם. ספרים שקראתי לאחרונה כמו 'הזקן שיצא מהחלון ונעלם' מאת סופר שוודי [מה שמו?]. ועוד סדרה שלמה, לא אמנה אותה"...   בריי, כך התרשמתי, אינו מעלה על דעתו שיש ל"עם עובד" ייחוד שמבדיל בינה לבין רוב הוצאות הספרים. הוא אינו מכיר היטב את ספרי ההוצאה, אינו מעורה בשיח סביב ספרים וספרות, הוא מעולם לא פיתח עמדה מגובשת, מנומקת ומיודעת, בנוגע לספרות ולתרבות, וכל זיקתו לספרות היא שישב פעם בבית ביאליק בימי התיכון והריח את ניחוח האבק. אולי, כמו גיבורו של הספר השוודי החביב עליו, הוא זיקית אנושית שמסתגלת לכל מצב ונחלצת מכל צרה: קודם קצין משטרה, עכשיו מנכ"ל "עם עובד", ומי יודע, אולי בעתיד ראש סוכנות החלל של נאס"א.   להתפנק עם ערכים   קראתי את דבריו של יהודה מלצר ב'הארץ'. מלצר, כדרכו מאז ומעולם, מתחפש למישהו שהוא כביכול חבר נאמן בצד של מותקפיו (המרמן וחבר), כדי שיוכל לתקוף אותם ביתר התחסדות. ולמנכ"ל החדש של "עם עובד" הוא מייעץ לזלזל בחברי המערכת: "שיקשיב בקצת פחות ענווה לאינטלקטואלים. בדרך כלל הם ('המערכת') טועים בתחזיות שלהם, ובפרט (...) כשהם מתפנקים עם ערכים. הספינה מיטלטלת אל החוף, מסביב יהום הסער, ואלה ימהרו לריב איתך מה לשים הערב בפלייליסט: האם רק קרקוביאק, או חס וחלילה גם קצת סלסה".   לפי מלצר, הספינה הטובעת אינה התרבות הספרותית אלא כנראה חשבון הבנק שממנו יש לשלם לעובדי ההוצאה. בואו נמהר להציל אותו, ובתור התחלה נפסיק לריב על ה"פלייליסט", כלומר על הבחירה מה ראוי להוציא לאור ואיך. במלים אחרות, בואו נהפוך את "עם עובד" לדמוית ההוצאה של מלצר, או אולי לאחותה התאומה של הוצאת כתר. מי שחשוב לו, בשעה הקשה הזאת של הספרות, מה לשים הערב בפלייליסט, אינו אלא מפונק. בעצם כנראה הוא האשם בכך שהספינה טובעת. די כבר עם ערכים – כולל ערכים תרבותיים.   מלצר – כמו כמה מו"לים נוספים, שגם להם (שדווקא מכירים את השדה הזה) לא הייתי נותן לנהל הוצאה כמו "עם עובד" – אינו מבין את ההבדל בין הוצאה שבה עסוקים העורכים בערכים, לבין הוצאה צינית שבה עסוקים בעיקר בתחזיות "כמה הספר ימכור". רוצים להצליח? לחלץ את ההוצאה מהבוץ? תוציאו משהו מסוג הארי פוטר, או אולי מסוג 'הזקן שיצא מהחלון ונעלם', ולא תרגום יקר של נילי מירסקי לָ'אחים קרמאזוב'.   גילוי נאות: כשנוסדה ב-1986 "הספריה" (אמהּ של "הספריה החדשה") חזה מלצר את העתיד וכתב ש"לפרי אין ספרים ליותר משנה אחת במפעל הספרותי היומרני והמיותר הזה". מאז עברו חצי יובל שנים והעתיד הפך לעבר. מה מבין מלצר בתחזיות על העתיד?