עלינו לצחוק על השבריריוּת של הזיכרוֹן, או לפחות לחייך לנוכח תחבולות השִׁכחה שלו. למען האמת, אם ישאלו אותנו שלוש שנים מלֵיל המילֶניוּם, מה קרה בלילה ההוא, אשר בשעתו נראָה לנו בלתי־נשכח, לא יעלה על דעתנו הרבה יותר ממראה שמיים ממטירים כוכבי־זיקוקים על שפך של נהר. ואף־על־פי־כן, לא בדיוק כך התנהלו החיים.

במקרה הקונקרטי, כוונתי לרגע שבו החל אוּשוואלְדוּ קאמְפּוּש לעלות בשדרת סַאנְטָה פּוּלְקֶרְיָה מתחת לעצים שצמרתם סתורה בחורף, והעולם נראה רוֹגֵע. שוחרי השלווה יאמרו שחוט של חסד נמשך על העננים הקודרים ועל מעשיהם של בני־האדם. בבוקר נערכו ילדי בתי־הספר היסודיים במבנה כוריאוגרפי על־פני כיכר אימְפֶּרְיוּ, על כובעו של כל אחד מהם התנוססה סִפרה, ויחדיו, ככל שהלכו והתקרבו בזרועות מורמות אל חומת בד שנכתבה עליה המלה "עתיד", הם יצרו עשרות פעמים את המספר 2001. החזאים ניבאו מזג־אוויר גרוע, ואף שבכל רגע היה עלול מטר כבד להינתק מן השמיים, לא ירדה אפילו טיפת גשם אחת. ואגב כך צעד אחרי הילדים איש אחוז אוּפוֹריה ובישר את קִצן על־פני האדמה של השיטות של מאקיאוולי, ודיבר על הצורך הדחוף לשכתב את 'הנסיך' ולכלול בו אך ורק את העקרונות של טוּב־הלב והכבוד ההדדי. ואז הפנו ארבעה מאותם ילדים, ועוד שבעה, את גביהם הקטנטנים אל הנהר האפור ואל השחפים, ונראתה עליהם הכתובת: נהיה מאושרים. זה היה רגע מרגש. אוּשוואלדוּ קאמפּוּש לא היה שותף לו, הוא היה פסיכואנליטיקאי, והיה שקוע ראשו ורובו בחייהם של אנשים אחרים. אבל גם אם משהו שנוגע לנו לא ידוע לנו, איננו פטורים מלהיות חלק מאותו לא־ידוע.

כהרגלו החנה את המכונית ליד גן סַאנְטוּשׁ, ועכשיו הוא פוסע על מרבד של עלי שלכת, שמחריש את צעדיו ההולכים ומתקדמים מתחת לענפים המעורטלים של עצי הטילְיָה. ובניגוד למה שקורה בחלומות של המטופלים שלו, שגופם מתגלה בהם כנטוּל משקל, משוחרר מכובד במרחב החלימה חסר־הגבולות ונעדר־המכשולים, הנה בשעת אחר־הצהריים המאוחרת הזאת מתקדם פרופסור קאמפּוּש – כך היה מוּכּר בקרב אנשי חוגו – עמוס חפצים, ודמותו רְתוּקה לאבני המדרכה מתחת למשא חוֹמרִי שאפשר לומר כי אינו מהוגן. אילו היה היום הזה יום רגיל, והתאריך בלוח־השנה היה שגרתי, היה מבט חסר־פניות מוסיף ברגע הזה נופך של גיחוך לתיאורו. גיחוך שמתעורר כשאדם נתפס במפתיע בעיצומו של מאבק עם משהו מופרז ומיותר, במין חוסר־צניעות המתגלה בהצגתם של חפצים אישיים לעיני הציבור. זו הַפְרזה שחיברה אותו, על־כורחו, לַמצעד של שעות הבוקר לעֵבר חומת הבד, שנשאה את המלה "עתיד".

אבל אם נרצה לחזור לנקודה אשר בה החל הכל, ראוי לומר שעל זרועו הימנית של אושוואלדוּ קאמפּוּש היו תלויים סל קניות, אשר ביצבצו ממנו כמה ספרים וסוליות של זוג נעליים; תיק של מחשב, שהזדקרו מתוכו צרורות של עיתונים מקופלים ברישול, ובנוסף גם התיק הכרסתני הקבוע. על כתפו השמאלית הוא עָמַס מעטֶפֶת פלסטיק שבתוכה סמוֹקינג, וגם חולצה לבנה תלויה על קולב נפרד, כאילו יצאו כל אלה מהמכבסה כדי שיוצגו דווקא על גבו. אושוואלדוּ קאמפּוּש התקדם בחיפזון וכרע תחת נטל המשא הלא־סימטרי, אשר כפה עליו צליעה שאינה הולמת גבר בריא במקום ציבורי. אם כי הוא לא היה בודד בהופעה המרושלת שגורמות הריצוֹת של הרגע האחרון. אדרבה, במורד הרחוב צעדו שני נערים שאחזו בזרי פרחים כה גדולים, עד שאלה כיסו את פניהם והפריעו לצעדיהם הקטנים. ואִמם הצעירה נשאה בחיקה קופסה גדולה של קונדיטוריה, מקושטת בסרט, והתאמצה לשמור עליה בשיווי־משקל, כאילו האריזה הזאת היא בנה־יקירהּ. בצדו האחר של הרחוב שפך בעליו של "סְנֶק־בָּאר אַנדוֹרינְיָה", בניגוד לכל הציפיות, שני דליי מים מעלים קצף לתוך הריבוע שבתוכו צמח עץ עתיק־יומין. בשמיים הופיע מטוס שהגיע מאפריקה דרך מסדרון לא־מקובל והתקדם בטרטור רועם, כאילו מטרתו היא הגג של בניין הפרלמנט. ומי שהיה מביט באותו רגע אל הנהר, היה רואה איך הספינה "בֶּרגַאנְזָה" עוגנת ליד הרציף הקרוב לכיכר הגדולה, ממש לפני המתחם שבתוך שעתיים יורעפו עליו מִמְטרי הכוכבים שיציירו הזיקוקים־די־נור.

אושוואלדוּ קאמפּוּש חשב – "נהיָה מאוחר..."

הוא האיץ את צעדיו במעלה השדרה, ונשען על כושר הכיפוף של הרגל השמאלית, כי הימנית היתה נוקשה בשל עומס החבילות. הוא כלל לא שם לב שממש בפתח בית מס' 75, שאליו הוא עומד להיכנס, יש מקומות פנויים שהיה יכול לחנות בהם. לא עלה על דעתו שכמו בשנים הקודמות, שעת החגיגות הקרֵבה ובאה שינתה את הלוגיקה של החנִייה, ואפילו לא הבחין שבצמרות עצי הטילְיָה כבר נדלקו הפנסים. אבל החיפזון של אושוואלדוּ קאמפּוּש היה מובן, ולפחות היתה לו הצדקה, מאחר שבקרביו של מחשב ה"טוֹשיבָּה" שלו נמצאה הגרסה הראשונה של מאמר שהתכוון לסיימו עד סופו של היום, לאחר שישה חודשים של דחיות והבטחות, ושארית הערב, שלגביה קבע גבולות של יציאה והגעה, היתה תלויה בשעה שבה יסיים את הכתיבה. ובכל־זאת, הקושי של השלמת המשימה כלל לא היה עניין של־מה־בכך.

בבוקר אפילו חשב לוותר.

הפסיכואנליטיקאי ידע שאף שפירסם שלושה כרכים של מאמרים, הוא אוזן קשבת יותר משהוא יד כותבת, והוא כלל לא ניסה להסתיר את תחושת המעצור הזה שלו. אם כי במקרה הנוכחי היה ער לכך שהמשימה שמוטלת עליו קלה למדי. מדובר במאמר שאמור להתפרסם בכתב־עת מקצועי, ועורך כתב־העת הציע שלשאלה המאתגרת, שתהיה הנושא המרכזי של חוברת פברואר, "כמה שוקלת נפש?" יוסיף אושוואלדוּ גם כותרת־משנה מבהירה – "תשובת איש השטח". זה נתיב שיאפשר לו להיחלץ מן המבוי הסתום. העורך דיבר אתו על האפשרות הזאת לפני יומיים וציין את העניין שיש בתרומה של קול ייחודי כמו זה שלו, את החשיבות של נקודת־ראותו של מישהו שנחשב בחוגים מסוימים פסיכואנליטיקאי נערץ, והביע את מלוא העניין והנכונות לכלול את המאמר. רוּי נוּנֶשׁ, עורך כתב־העת, עדיין מוכן לחכות. אושוואלדוּ קאמפּוּש חשב על סדרת ההתייאשויות ועל הדחיות החוזרות ונשנות של מועד ההגשה, והחליט לנצל את יום ראשון למילוי התחייבותו. אבל היום היה הפכפך. בבוקר ביקשה ממנו אשתו, מארִייה־קְרִישְׁטִינָה, שיסיע את אביה לחדר־הכושר, ואחר־כך, בארוחת־הצהריים, הטילה עליו שלל קניות, שהוא ערם במטבח ולא הפסיק להציץ בשעון. אחר־כך החליט – הוא יכתוב את המאמר ויהי מה.

---

'ניאבק בַּצללים' מאת לידיה ז'ורז', מפורטוגזית: מרים טבעון, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2012.
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.