עץ, בית, טקס / אפרת דנון

 

פתיחת "טקס":

התינוקת מפהקת פיהוק גדול ומשפשפת עיניים בכף יד קפוצה. דניאלה בוחנת אותה דרך הראי של המכונית ומשתדלת להתעלם מהפריחה. אתמול בבוקר צצו על הלחי הימנית רק שתי נקודות אדומות, כמעט לא מורגשות, אבל עד לערב כבר התפשטו הנקודות וכיסו כמעט את כל הפנים. בכל פעם שהביטה הרגישה שגל קור מטפס במעלה עמוד־השדרה שלה. כשאבנר חזר מהמשמרת בבית־החולים ביקשה ממנו שיבדוק.

"זה שום דבר", פסק ונישק את הילדה על האף, ואחר־כך נשכב מול הטלוויזיה ורגליו וידיו היטלטלו ממשענות הספה כמו זרועות תמנון ארוכות.

היא פותחת קצת את החלון ומפעילה את הרדיו. חשה את ההתרגשות בכל הגוף. מין רטט תזזיתי, כמו אלפי נמלים זוחלות, שרוחש מתחת לעור ומסרב להירגע. היא מנפנפת לילדה ביד דרך המראָה, רוצה להוסיף חיוך או להגיד לה משהו, אבל המלים תקועות, ואין בהן שמחה, רק מבוכה צורבת. היא לא מצליחה לדבר אליה בטון של אמא שלה, או של אמא של אבנר, או של השכנות. היא מנסה לפעמים. מתכופפת ופוערת חניכיים ומוציאה צלילים גבוהים מהגרון, אבל הילדה בוהה בה בעייפות.

"עוד מעט נראה את מיקה?" היא שואלת לבסוף, "את זוכרת את מיקה? כן?"

איך תזכור? היא שומעת את הקול של עצמה ונגעלת. בולעת רוק ומתופפת בעצבנות על ההגה. התינוקת משרבבת לשון ומכניסה לפה את הארנב הרעשן. אבנר אוהב להושיב אותה בחיקו בסלון, לנענע מולה את הבובה ולהוציא צליל מצחיק. התינוקת מגיבה בצעקות של עונג ומניחה כפות ידיים על העיניים שלו, והן נעצמות ונרגעות כאילו התינוקת היא תרופה. דניאלה הולכת למטבח ומביאה לו את הבקבוק, והוא מאכיל את התינוקת תוך כדי צְפייה בטלוויזיה. היא נשארת לעמוד ושומרת שהוא לא חונק ולא לוחץ חזק מדי. אף־פעם הוא לא עושה את זה, ובכל־זאת היא מפחדת. היא ראתה במחשב תמונות של ילדים מתים. מכל דבר הם יכולים למות. אפילו מגרגיר של משהו. היא רוכנת מעל לשטיח בסלון, לבדוק שלא נשארו עליו פירורים או חלקים קטנים של צעצועים, או כל דבר.

רק הבוקר מצאה פירורים מהעוגיות שאבנר אכל, וגם שערות שלה־עצמה. הן כל הזמן נושרות לה. נשמטות מהקרקפת בקלות וצונחות בדממה. היא אספה אותן, פרשה סדין גדול על השטיח והניחה עליו את התינוקת. עכשיו, כשהיא כבר זוחלת, חייבים להשגיח עליה בשבע עיניים. אבל הבוקר הילדה פשוט שכבה על הגב כמו ג'וק מת והזכירה לדניאלה את הסיפור ההוא שהם למדו בתיכון, על אדם שבלילה אחד הופך לחרק גדול, והוא שוכב ולא מסוגל להתהפך, והמשפחה שלו צועקת עליו מעֵבר לדלת. מיקה אמרה אז שזה "סיפור חזק", ולא פירטה, נעלה לסתות ושלפה סיגריה, והן עישנו בשתיקה מאחורי אולם־ההתעמלות. דניאלה רצתה לשאול לְמה התכוונה, ולא שאלה. למה לא שאלה אותה? כשהלכה לפני כמה ימים לקנות לה מתנה בחנות־הספרים, ידעה שהיא צריכה לדייק, אבל עמדה חסרת־אונים לנוכח ים הכריכות הצבעוניות. המוכרת הציעה עזרה, ודניאלה אמרה שהיא מחפשת ספר בשביל חבֵרה. המוכרת שאלה, "מה הכיוון?" אבל דניאלה לא ידעה לענות. עברו כבר שנה־וחצי מאז שראתה את מיקה, מאז שהתינוקת נולדה. כמה פעמים קבעו להיפגש, ומיקה ביטלה ברגע האחרון, או סתם לא הגיעה, ואחר־כך כבר נסעה לטיול, או ל"קטיף" ההוא, או לאיך שלא קוראים למקום הזה.

השיער לא מסתדר לה. היא מעגלת אותו מאחורי האוזן, מרפה וזורקת מעבר לכתף. הוא נשאר חסר־סדר, קופצני ומלא קשרים. הפקק לא זז. היא תולשת מלבן של נייר טואלט ומוחקת מעט את קו העיפרון השחור ששירטטה על העפעף. למה תמיד יוצא לה עקום? והג'ינס שלבשה דוחס את הבטן, הכרס הנוזלת נשפכת מעליו. היא מושכת את החולצה, כדי שתכסה. משאית גדולה חוסמת את הכביש, נהגים צופרים. היא מכניסה לנְיוּטרָל, משחררת את הרגליים ושואפת עמוק. הבקרים תמיד ריקים כל־כך. אבנר מתעורר מוקדם והולך לבית־החולים, חוזר בערב או לפנות־בוקר, חיוור מעייפות. בימים היא משוטטת בין החדרים כמו אורחת. הדירה זרה, מלאה חפצים ישנים של סבתא של אבנר וספוגה ריח נפטלין. מדי פעם, בלי הודעה מוקדמת, מגיעה אמא שלו לביקור. נכנסת במפתח שלה בתנועות של בעלוּת וסוקרת אותה ואת הדירה כמו פנס שמאיר מערה חשוכה. דניאלה שומעת את המפתח במנעול ומיד מתיישרת, מרימה את התינוקת ונעמדת למסדר.

---

'עץ, בית, טקס' מאת אפרת דנון, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2012.
© כל הזכויות שמורות למחברת ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>