הזמן שנמצא: הערת המתרגמת 

הלית ישורון

"מכשיר עזר בסיבובים החדים של החיים", כך הוא 'בעקבות הזמן האבוד' להלית ישורון. בהערה בסוף 'הזמן שנמצא' היא מספרת על ההתנסות יוצאת-הדופן שהעניק לה הספר, על גלגולי הכתיבה של פרוסט, על התרגום, ועל הדילוג לכרך האחרון.

קריאה בפרוסט מסתברת כקריאה גורלית. כששנִים לאחר תרגום בקט ניגשתי לפרוסט, זה היה כמעט בלי מחשבה. ישבתי יום אחד לשולחן עם הורי, באוויר שרתה רכות לא־אופיינית. ההוויה היתה של סף־הסתלקות. חשבתי, הנה, כמו שתי זכוכיות דקות, מחליקות זו על זו: הרגע העכשווי, וזה שכבר היבהב במופע זיכרון קצר. חשבתי איך להחזיק את הרגע, איך לייצב אותו במרחב החיים היומיומיים. ההיזכרות הפתאומית בספר, שכבר שימש ועוד עתיד לשמש לי מכשיר עזר בסיבובים חדים של החיים, נעשתה לרגע המָדְלֵן שלי. התחלתי לתרגם מבלי לתת את הדעת על המונומנט. מבלי להיות מוטרדת בשאלה אם זה מחייב אותי להגיע לסופו של המסע. אילו חשבתי, ודאי הייתי נרתעת. בינתיים הגיעו הימים שישבתי ליד מיטתם, אבל כבר הייתי מרוכזת בתיקון טיוטות. סוג של אסקפיזם.   הגעתי לראשונה אל הספר מתוך הסקרנות שעוררו שמו וההילה שאפפה אותו. הייתי בת 24, פריז. מה שנטבע בי אז באכזריות היה "אהבה של סוואן", שהעמיד מולי מראה מביכה, כיוון שקראתי בו חיטוט מפוכח באיברים המוצנעים של האהבה. חיזור, רכושנות, קנאה, אדישות. קריאה בפרוסט דורשת מאמץ, שבתמורה יזכה את הקורא בהתנסות שאין כדוגמתה בתולדות הספרות. עליךָ להתמיד בהליכה מן החיים אל הספרות ומן הספרות אל החיים. מתחיל לקרוא וכעבור כמה עמודים, מבלי־משים, עובר לקרוא בחייך שלך. אתה מקבל עדשה מגדלת. לומד לעשות קלוז־אפּ. לבצע חיתוכים. לפעמים חדים, לפעמים מרוּככים, בעוד דימוי מתאבךְ אל תוך דימוי. אתה מְתַרגל הילוך אטי לפי המשקולת המונחת להרגשתךָ על הזמן. כשקראתְּ סיפור חיים של מְסַפר שלנגד עינייך הופך לסופר, בין־לבין סיפרתְּ לעצמך את חייךְ.   ב־1908 קנה פרוסט מחברות של בית־ספר, ובעשר מהן החל לכתוב כעין רומאן שנקרא "נגד סנט בֶּוו" (סנט־בֶּוו, הנודע בחוקרי הספרות הצרפתית במאה ה־19, בחן את הספרות בצמוד לביוגרפיה של הסופר). אותן מחברות, שמוּספרו בידו, הכילו פרגמנטים – שונים באורכם, כמה שורות או עשרות עמודים – שכל אחד מהם הוא סוגה לעצמו: דיון ספרותי או פילוסופי, דיאלוג, ציור לירי של נוף ונפש. הפרגמנטים עשויים להתפרק או להתלכד עם אחרים בגלגולם הסופי או המאוחר, אך כבר כאן מופיע ייחוד שאין לטעות בו, רמז לחדשנותו הגדולה של פרוסט: סמיכות של שירה ומסה, דרמה ורומאן, עדיין ללא התזמור שהופך את הזמן האבוד למה שהינו.   [הזמן שנמצא: בעקבות הזמן האבוד – כרך אחרון]   סתיו 1909. ברגע שיעלה בו עניין הזיכרון הלא־רצוני, אותה היזכרות לא־מדעת, הבוקעת באמצעות אחד החושים, יזנח המחבר את נוסח "סנט־בוו", וחיפוש הזמן יכתיב מבנה שלא היה לפניו. הגרסה הראשונה היתה מוכנה ב־1912 (היו בה פסקאות שנכתבו שוב ושוב, שלושים־וחמש פעמים). התוכנית הארכיטקטונית – דיפּטיכון, יצירה בשני לוחות: "הזמן האבוד" ו"הזמן שנמצא", תחת כותרת אחת, "הבהובי הלב", ואולי "תהפוכות הלב". הזמן שאבד עומד כנגד הזמן שנמצא, עבר מול הווה, ילדות מול בגרות, חיים מול יצירה, מוות ואמנות. לאחר זמן־מה הפכו שני הלוחות לשלושה: הצד של סוואן, צד גֶרמאנט, הזמן שנמצא. הכותרת : 'בעקבות הזמן האבוד'. בסך־הכל 720 עמוד. ההתחלה והסוף נכתבו איפוא יחד. שני השבילים שהסתעפו בכרך הראשון מקומברה, עיירת הילדות, הצד שבו הלכו לביתו של סוואן, והצד שפנה לאחוזת גֶרמאנט, התלכדו בכרך האחרון בדמותה של נערה אחת.   אני חוזרת אל גלגולי המחילות שעבר הספר: השנה היא 1913. עכשיו התחיל המסע הנודע של פרוסט בחיפוש אחר מוציא לאור. כולם סירבו. אחד אמר: "אולי אני אידיוט, אבל אני לא מבין איך מבזבזים שלושים עמוד כדי לתאר אדם מסתובב במיטה עד שהוא נרדם". היסטוריה של סירובים. או: סירובים שעשו היסטוריה. הכרך הראשון, "בצד של סוואן", יוצא לבסוף אצל גְרָאסֶה, אבל על חשבון המחבר, בנובמבר 1913. התגובות, ברובן מסויגות. אנדרה ז'יד, בהיותו לקטור של הוצאת גאלימאר, דחה את כתב־היד מבלי לפתוח אותו, וראה בזמן האבוד "יצירה של פנאי, היפוכה של יצירת אמנות, אינוונטאר של תחושות". פרוסט הגיב: "בין שמדובר בחיידקים ובין שבכוכבים – יכולים למצוא בספר את החוקים העמוקים של החיים ושל הטבע". כעבור שנה, כשהגיע תורו של הכרך השני, "צד גֶרמאנט", פרצה מלחמת־העולם. מעכשיו יחופו בשעם קירות החדר, או רצף החדרים, שבהם נפתח הכרך הראשון, לבודד אותם מאבק העולם, והם יהיו אתר בנייה לקתדרלה הגדולה. שנות המלחמה ישמשו לכתיבה מחדש של מרבית היצירה, לפיתוחה ולעיבויה מן האמצע. נוספים ארבעה כרכים. עכשיו יהיו שבעה, כשבעת ימי הבריאה. פרוסט ימשיך לפרום, להטליא, להכניס תיקונים, עד מותו בנובמבר 1922.   זהו מסע בעקבות אוצר אבוד, האוצר הוא הזמן. המחבוא, המטמון, הוא העבר. גאות ושפל של זיכרון, משבָּרים של אהבה וקנאה, תשוקה לכתוב וייאוש לכתוב, אלה חומרי היצירה. היא נפתחת בלילות ללא־שינה, בהתהפכות מצד אל צד. נסגרת בלילות של כתיבה, תחת מרותו של הסולטן שָׁהָריאר, זה שבאוזניו גוללה שחרזדה את סיפורה מדי לילה ולילה, להינצל ממוות. וכך הגיבור בסיפורנו זה, לאורך 3100 עמודים, מריץ את זמנו הלוך ושוב. בסופם יסתבר כי סיפור הכתיבה הוא הכתיבה. הוא החיים. מה שנתפש כניגוד, אמנות מול חיים, מסתבר עכשיו כדבר מותלה. "הספרות היא הביטוי העליון של החיים", אמר פרוסט, אבל ממרחק מאה שנה השאלה 'ספרות או חיים', היא שאלת סרק. אין זה בלי זה. קראנו את הספר שאִפשר למחברו למות כדי לפנות את חייו לכתיבתם.   [הלית ישורון. צילם: אמון יריב]   הרונימוס הקדוש, מתרגם התנ"ך ללטינית, פטרונם של המתרגמים, ידע שהתרגום הוא המעביר הגדול, הסירה, המסירה, משפה לשפה, מגדה לגדה, וכשהמתרגמים עולים על ספינתו של חֵרון, אל השאול, מה שאנו עלולים להעביר אל הגדה האחרת – הוא בדרך־כלל כבר גווייה.   לפעמים נדמה שלתרגם, בין השאר, זה לפתות את היצירה להישאר בשפת התרגום, שלא תשאף לחזור אל המקור. שתשכח ממנו. לשכנע שגם בעברית אפשר. פעמים אחרות נדמה שמתרגמים כי רודפים אחרי משהו שמתחמק בלי־הרף.   תרגומי הספרות הרוסית, שעליהם גדלנו, יצרו שפת תרגום, ונצבעו בגווניה של הרוסית. יש מלים שלא היו חוזרות לעברית אלמלא הכרנו אותן תחילה מהתרגומים הרוסיים. הספרות הרוסית הורידה צבע על העברית. תרגום יוצר שכבת לשון נוספת, מין לשון אמצע, המשמרת איזושהי זרות טבעית. העברית לא יכולה לציית לחלוטין לחוקי המוצא שלה, מפני שעליה להאיר את המקום האחר, ומשהו מחוקיו נדבק בה. לכן, תרגום משפה מערב־אירופית יניב עברית שונה לחלוטין משיָניב תרגום מלשון מזרחית, למשל, או מלשון מזרח־אירופית. התרגום של ריבלין ל'אלף לילה ולילה' יצר עברית בעלת ניחוח ערבי, כשם שתרגומיו של שלונסקי יצרו עברית בהטבעה רוסית. מתרגם הוא אדם העובד על הסף, בין שתי שפות, שתי תרבויות, ומצוי במין הלוך־ושוב מתמיד בין זו לזו.   יצירה מתורגמת נראית כמובלעת בתרבות המקום, וגם הקליטה שלה נעשית דרך הזרוּת ולא דרך המוּכָּרות. אין מה לדבר על פמיליאריות, או על אינטימיות, וגם לא על זיכרון משותף. זה לא מקור, זה תרגום. אבל צריך להשכיל וליצור שפה בעלת אזרחות כפולה. מצד אחד, לשאוף שהגיבור הזר ימצא את קולו העברי. להביא בחשבון, נניח, שפרוסט הוא בן־זמנו של גנסין, אבל להיזהר שהפעולה שלו על הקורא לא תהיה אנכרוניסטית. לתת את העכשיו אבל לא את העכשוויות. שכן, אם החיים הדפיסו בנו את הספר הזה, כפי שנאמר בו, ואנו, קוראיו, את עצמנו אנחנו קוראים – אם כך, עלינו לעשות לעברית מה שעושים לציורים עתיקים, שמנקים אותם משכבות של שומן שדבקו בהם. למרק את הלשון כדי להבליט את יופיו וכוחו של הטקסט.   כשאני מנסה להבהיר לעצמי לָמה אני קושרת שנים מחיי בספר הזה, אחת התשובות היא: כי הוא אמצעי ראייה. הוא מנסרה. ולפעמים נעשית המנסרה כדור בדולח. מאז שהתחלתי לשקוע בו, התברר לי בדיעבד כי בכרך שבתרגומו עסקתי נרמזה השתקפות והשתברות למה שהחיים צפנו, אם במפתיע ואם לא במפתיע, מִטֶבע השנים וההשתנות. ולא רק במבט לאחור. הוא עשוי לשמש כלי להבנת הרגע, תוך פירוקו, הגדלתו והמחשתו.   וכך עד היום. החלק האחרון, שדילגתי אליו מתוך דחיפות, אך גם מתוך מודעות לַדילוג ואי־נוחות על הדילוג – "הזמן שנמצא", עם נשף המסכות המסתבר כקבלת־פנים פשוטו כמשמעו, קבלת־פנים מן הזמן, כי פניך הן טבעות הזמן, ולא מסכות, אלא פנים מציצות מן הזמן האבוד – דוחק בי כעת לצרף את קולי לשאלתו של פרוסט המהדהדת בדפיו האחרונים, על סף הספר שבראשיתו/סיומו הוא עומד: "האם עוד יש לי זמן? האם יהיה בכוחי?"