זמן סגול 

דורית אדרין

הכתיבה והציור נוכחים בחייה של דורית אדרין במידה שווה. עם צאת ספרה 'השַׁער של ג'ולייט', שמתאר את שלבי התהוותו של ציור ענק-ממדים, היא מספרת על התנועה בין ציור לכתיבה, השונים זה מזה בתכלית.

שמש חיוורת של שלהי חורף מתלקחת לפתע, מאדה את העננים הקלושים ומאירה את החדר כמו זרקור. נשימתי נעתקת: זה בדיוק האור שקיוויתי לו. אני מכבה מיד את מנורת הפלורוסנט המכוונת לכַּן הציור ומניחה על כתפי את סמרטוט הצבעים. בעשור האחרון עברתי דירה שמונה פעמים. לא אחת נאלצתי להתפשר על מצבן, מיקומן וגודלן של הדירות, כדי לחסוך בדמי השכירות. ולכן היו מרביתן זעירות, ישנות וחשוכות. בלית-ברירה דלקו בדירותי מנורות פלורוסנט גם בשעות היום. אני לא אוהבת אותן, אורן מלאכותי וקר מדי. אין בכוחו לחלץ מן הצבע את העושר הטמון בו, כפי שעושה עתה השמש. זוהר זכוכית ורוד-כתום משתבר מבעד לכד הפרחים, מרצד על הקיר והופך לוויטראז' נרעד. אני מעבירה את ידי בין הנגוהות. כך עושה גם הדמות בפרק שאני כותבת. ושוב אני מוטלת באחת לזירת מאבק מוכר: במה לבחור, לצייר או לכתוב? במחשב ממתין לי ספר בשלבי סיום, ועל הכן ציור שהתחלתי לא מזמן. אין לי חדר-עבודה ואין לי סטודיו. גם סלון אין לי. את החדר הזה, השרוע בין המטבח לדלת הכניסה, הפכתי למין מרחב רב-תכליתי: הוא גדוש בבדי ציור, קופסאות צבעים, סלסילות מכחולים, כלי ציור, פסלי גבס וחימר בשלבי עשייה שונים, ובעוד עשרות פריטים. חלקם אוצרות חינם, פרי ליקוטים ושיטוטים מכוונים ואקראיים: מסיכות, ענפים יבשים, חרוזים, אריגים. העולם כרצון וכדימוי לובש פה משמעות שונה, אישית.   "מה מפוקפק מצבו של האדם, מאז חדל לחפש את דמות דיוקנו במראה של הנחלים, והתחיל מחפשה במשטחיה השבורים והחדים של האינטליגנציה שלו", כתב רוברט מוסיל בספרו 'האיש ללא תכונות'. אני תרה אחריו, אחר 'הדיוקן' ושִׁברו, בכל המקומות. לצד ארון הספרים, על שרפרף הודי קטן, ערומים לגובה חלוקי נחל. הם מדגמנים בעבורי לסדרת הציורים הנוכחית. כיניתי אותה בשם 'מצב דיוקן'. כלולים בה גם דיוקנאות עצמיים, שאחד מהם מופיע על עטיפת ספרי 'השַׁער של ג'ולייט'. כששואלים אותי, מה אני אוהבת יותר, לכתוב או לצייר? אני משיבה, שאין הבדל. איני יכולה לחיות בלעדיהם במידה שווה. הם בי מאז ומעולם, הכתיבה והציור, חיים זה לצד זה, מאצילים זה על זה, ומהלכים ביצירותי במסלול מקביל. יחדיו הם מחברים בי קצוות, דווקא בזכות אופיים הקוטבי ותנאיהם המנוגדים: האחד תלוי באור כמו צמח, והאחרת חיה בחושך. על-מנת לצייר אני חייבת לפקוח את עיני, וכדי לכתוב, אני חייבת לעצום אותן. לציור אופי משוחרר יותר, סתגלתן יותר. הוא נאמן לטבעו הצמחי, אפשר לנוע לצידו, לשמוע מוזיקה, ולחשוב תוך כדי המעשה על נושאים אחרים לגמרי. ואילו הכתיבה היא מופע אחר. מִזגה תובעני ומתבדל, חסכני ומהפנט. היא חיה במעמקים, וטִבעה חמקמק כדג-מצולות. כדי לכתוב נחוצה לי בדידות מוחלטת, דממת-קברים. רק קולה-שלה מותר. קול המזכיר לוליין על חבל דק. כל הפרעה קלה והסחת-דעת מקרית עלולות להפיל אותו: שאון רחוב מרוחק, מטוס, נביחת כלב, קול נשימותי. קריאות טווסים מיוחמים מחוות-החיות הסמוכה נשמעות כיללות חתולים גדולים, וחודרות לחדר אפילו כשאני מגיפה את החלון. וכבר הסתתרה לה הכתיבה, ועלי לחזר אחריה ולפתותה לשוב. אין לי מחשב נייד. במחסן הקטנטן, שעליו יצאה גאוותו של בעל הדירה, הצבתי איכשהו את המחשב המגושם והישן שלי. יש להכניס את הבטן פנימה כשנכנסים, ולקפל את הכיסא כשיוצאים. אז אני מעדיפה לכתוב בשכיבה, במיטה שלי, ולשבת מול המחשב – מתחת לצנרת ולתקרה המתקלפת ונושרת מעלי – רק כדי להקליד. אני מעיפה מבט בציור החדש. הוא עדיין לח. פני ניבטות אלי ממנו: לראשי חבוש פרח ורוד עצום, מימיני טווס (שטרם סיימתי לצייר את נוצותיו), ולשמאלי חרצית ענקית שליבה כוכב לכת. באור העז אני מבחינה בקטע הזקוק לתיקון. טוב, אני אומרת לעצמי בדוחק, רק אסיים את החלק הזה ואלך לכתוב, אבל אני יודעת שאין באמת דבר כזה, "רק אסיים". כל חלק הורה את החלקים הבאים, צבעים מולידים גוונים, והשכבות הנרבדות יוצרות קורי פיתוי חזקים מדי. ממש כמו בכתיבה. קשה לצאת משם. אז איך ומתי אפשר להפסיק. זמן יצירה הוא זמן סגול, מיסטי, הוא אינו נרצע למרותם של שעונים ואינו מציית להתחלות ולסופים. מין זמן נטול-זמן שכזה. זמן שאפשר ללכת בו לאיבוד בקלות. ובשעה שחשבתי את המחשבות הללו, הצטנן האור, וירד הערב. תקעתי את המכחול בצנצנת וניגבתי את אצבעותי. החלטתי, לא ציור ולא כתיבה. עכשיו אני מפסלת.