"אשכבה היא אחת ההצגות היפות ביותר שראיתי... המחזה נכתב בעקבות שלושה סיפורים של צ'כוב, וכמו גיבוריו של צ'כוב, גם דמויותיו של לוין מבכות את מה שהחיים היו יכולים להיות, ואינם. אבל שלא כמו צ'כוב, לוין חוצה את הגבול בין החיים למוות, ועל קו הקץ, במקום שבו נגמרות כל התקוות, צומחים חסד וחמלה אנושית". (שוש ויץ, ידיעות אחרונות)

אשכבה – תמונה 14

[דרך בשדה. לילה. הזונות ישנות ונוחרות]

העגלון: ושוב נשארתי לבד, והצער שנטש לזמן-מה, שב ומחץ את הלב באכזריות כזאת, שחשבתי שלא אעמוד בכך. יותר משבועיים חלפו מאז מת, ועדיין לא שוחחתי כמו שצריך עם אף אחד על מותו. והרי מוכרחים לדבר על זה עם מישהו בשקט, בהרחבה, מוכרחים לספר איך נחלה פתאום, איך סבל, מה אמר לפני שמת, ואיך מת בסוף. ועל הלוויה אני מוכרח לדבר, יש המון מה לספר, והשומע אותי ינוד בראשו וייאנח, ואולי יבכה אפילו... הכי טוב היה לספר לאשה, אלה טיפשוֹת, אבל מייללות כמו שצריך...

[עוצר את העגלה, יורד ממנה]

בשולי שביל העפר אי-שם בין פופקה לחלופקה או בין חלופקה לדרופקה, או אם תרצו, בשולי הדרך הגדולה בין פז'וז'י לשצ'וצ'י, או אם תרצו, באיזו נקודה קטנה על הציר הדמיוני פאריז-שנחאי, עצרתי את העגלה ונתתי מנוחה ואוכל לסוס.

[מאכיל את הסוס, מלטף את רעמתו]

אתה לועס לך בחשק, חביבי, תלעס, תלעס מה שיש, אם אין מספיק כסף לשעורה, תיאלץ להסתפק בשחת, אין כסף, מה לעשות, אני הזדקנתי, בני היה צריך להיות כאן במקומי... הנה, יש לך אוזניים גדולות, וסבלנות גדולה, ואתה תקשיב לי, אתה יודע, אתה מבין, אתה עומד ולועס ומביט בעולם בעיניים חומות ומפויסות שיודעות כל-כך הרבה... בני מת, נקרע מהחיים... תאר לך שיש לך ילד, סייח קטן, סוסון, ואתה אוהב אותו, והוא כל חייך, ופתאום...

[טומן פניו בצוואר הסוס וגועה בבכי]

אי, ידידי, מחמל נפש שלי, מת לי בני... היחיד... בקושי נער... נחלה פתאום ומת... ולא ישוב... ואני אהבתי אותו, וכל חיי ריקים עכשיו... עזור לי, ידידי... למד אותי, סוס שלי, למד אותי איך לחיות מעכשיו!... איך לחיות!...

[חדל מבכיו. הסוס מסיים לאכול. העגלון עולה על העגלה. העגלה נוסעת]

'אשכבה' הועלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי של תל-אביב ב-19 במארס 1999, בבימויו של המחבר.