1

לוֹלִיטָה, הִילת ימַי, להט לֵילוֹתַי. חטאי, חיי. לוֹ-לִי-טָה: בדל הלשון מטייל לו טיול בין שתי טפיפות על תיקרת-הפה ונוקש, בשלישית, בשיניים. לוֹ. לִי. טָה.

היא היתה לוֹ, פשוט לוֹ, בבוקר, זוקפת קומה דקה של מטר-ארבעים בגרב אחד. היא היתה לוֹלָה בנעלי-התעמלות. היא היתה דוֹלי בבית-הספר. היתה דוֹלוֹרֶס בתעודות הרשמיות. אך בלילות היתה תמיד לוליטה.

האם היתה לה בת-דמות אחרת, מבשׂרת? היתה, בפירוש היתה. לומר את האמת, יתכן שלא היתה כלל לוליטה לולא אהבתי פעם, בימי קיץ אחד, נערה-ילדה ראשונה, מסוימת. בנסיכוּת על ים ערפָּלי. אה, מתי? זה קדם להולדתה של לוליטה במספר שנים שווה פחות או יותר לגילי-שלי אז, בקיץ ההוא. סמכו על רוצח שימצא לו תמיד סגנון פרוזה מסולסל.

גבירותי ורבותי המושבעים, מוצג משפטי מספר אחד הוא מה שהשרפים, שרפי-המרום המרוּמים, הפשוטים וההדורים, התאוו לו, וזעוֹם זעמו לה ולי. הביטו בפקעת הקוצים הזו.

2

נולדתי ב-1910, בפאריס. אבי היה אדם נעים, אוהב-חיים, סָלַט-גֶנים של גזעים שונים: אזרח שווייץ, ממוצא מעורב צרפתי-אוסטרי, עם טיפה של הדנוּבּה בעורקיו. עוד מעט אעביר ביניכם כמה גלויות נחמדות, כחולות-מבריקות. הוא היה בעל בית-מלון מפואר בריביירה. אביו ושני סבָיו מכרו בשעתם יין, אבנים יקרות ומשי, איש-איש בהתאמה. כשהיה בן שלושים התחתן עם נערה אנגליה, בתו של ג'רום דן, האלפּיניסט, ונכדתם של שני כמרים אנשי דורסֶט, שהיו שניהם מומחים בנושאים מוזרים ואפלוליים – פליאוֹפֶּדוֹלוֹגיה וכלי-נבל אֵיאוליים, איש-איש בהתאמה. אמי המאוד-פוטוגנית מתה בתאונה מטורפת (פיקניק, ברק) כשהייתי בן שלוש, ומלבד איזה כיס של חמימוּת במחשכּיו הרחוקים של העבר לא נתקיים ממנה כלום בין הבקעות והניקרות של זיכרוני, אשר מעליהן, אם אתם יכולים עדיין לסבול את הסגנון שלי (אני כותב תחת מעקב), שקעה שמש ינקותי: כולכם ודאי מכירים אותם, אותם שרידים ניחוחיים של יום, המרחפים, ביחד עם היבחושים, מעל לאיזו משוכה פורחת, או הנפרצים פתאום לפַנות דרך לאדם המטייל, למרגלות גבעה, בדמדומי הקיץ: חמימות צמרית, יבחושים זהובים.

אחותה הגדולה של אמי, סִיבִּיל, שבן-דוד של אבי נשׂאהּ לאשה ואחר-כך הזניחהּ, שימשה בחוג הקרוב של משפחתי כמין אומנת-ללא-שכר וסוכנת-בית. מישהו סיפר לי יותר מאוחר שהיתה מאוהבת באבי, ושהוא ניצֵל זאת בלב קל ביום גשום אחד, ושכח את העניין כשהתבהרו השמיים. אני חיבבתיה מאוד, למרות הנוּקשוּת – הנוּקשוּת הרת-האסון – של כמה מן הכללים שהנהיגה. אולי רצתה לעשות ממני, לכשיִבשַׁל הזמן, אלמן טוב יותר משהיה אבי. לדודה סיביל היו עיני תכלת עם שוליים ורדרדים ופנים כשעווה. היא כתבה שירים. היא האמינה באופן פיוטי מאוד באמונות תפלות. אמרה שהיא יודעת שתמות זמן קצר אחרי יום הולדתי הששה-עשר, וכך עשתה. בעלה, שהיה נוסע גדול בעסקי בְּשָׂמים, בילה את רוב זמנו באמריקה ושם יִסֵּד אחרי זמן בית-מסחר ורכש לו קצת מקרקעין.

אני גדלתי כילד בריא ומאושר בעולם בהיר של ספרים מצוירים, חול נקי, עצי תפוזים, כלבים ידידותיים, נופים של ים ופרצופים חייכניים.

---