'הכוח האחר' מותיר בצד את שאלת הז'אנר הספרותי. אין זה ספר בדיוני אך גם אין זו ביוגרפיה. זוהי סיפורת באחד משיאיה, שיוצאת מעובדות ומן החיים עצמם. יהודית הנדל כותבת כאן על חייה עם בעלה, הצייר צבי מאירוביץ, ועל נוכחותו בחייה לאחר מותו. דרך היומיומי ביותר, כאשר "לעבוד – זה לקבל את מרותו ורצונו של איזה כוח אחר, עליון, בשעה שאתה כל בוקר נתקף ייאוש שאין להביעו במלים" – מעבירה יהודית הנדל את "הכוח האחר" ואת החיים הנמשכים אחרי החיים הנגמרים. והבית. והחיים בבית. גם התמונות ועולם הציור שאליהם נצמדים פרקים רבים בספר – שבמרכזו בעלה של יהודית הנדל, הצייר צבי מאירוביץ – הם לא רק תוצאה של המצבים המורכבים שבהם נוצרו, אלא מיצוי מטאפורי המשמר את החולף במישור אחר. וכמוהם המשפטים שמוסיפים להכות בראש, ניגון זה או אחר, ספרים, הרחוב, הקפה, שכנים, ידידים ועצם הכתיבה – כל אלה במציאות היומית הקשה של המוות הפיזי מול הקיום האישי החריף של הנוכחות הרוחנית. זהו ספר שמאמין בכוחם לחיות, "כמו חומר שרוף שנכנס לדם", בניגוד לחשד הנדוש בכוחם לייצג משהו, האופייני לספרים כה רבים. מן התחביר המיוחד, הסוגסטיבי, דרך הזיגזגים של הכתיבה ועד לכָּאוּב וחסר הרחמים ולצורות האפלות המרחפות בשולי מצבים מלאים הומור – מעיזה יהודית הנדל שוב ושוב ללכת עד הסוף, ולהפגיש – בהליכה ישרה על חבל דק – את הדברים המנקבים זה את זה ומחלחלים זה בזה בלי גינוני איפוק או עקיפין. ומן הפקעת הזאת פורצת ועולה אחת מיצירות הספרות היותר חזקות שלנו.
|