פתיחת הספר:

אחת

הם התרוממו כמו גברים. ראינו אותם. כמו גברים הם עמדו.

היה אסור לנו אפילו להתקרב למקום הזה. כמו ברוב האדמות החקלאיות מחוץ ללוֹטוּס, ג'ורג'יה, היה גם כאן שפע של שלטי אזהרה מפחידים. האִיומים נתלו על גדרות רשת בעלות עמודי עץ כל חמישה מטרים בערך. אבל כשראינו פתח זחילה שחפרה איזו חיה – אולי זאב־ערבות, או כלב־ציד – לא עמדנו בפיתוי. היינו רק ילדים. העשב הגיע עד לכתף לה, ועד למותניים לי, ולכן, נזהרים מנחשים, זחלנו דרכו על הבטן. היה כדאי לסבול את הנזק שגרמו לעיניים שלנו מיץ העשב וענני יבחושים, כי ממש מולנו, במרחק של כארבעים מטר, הם עמדו כמו גברים. הפרסות המורמות שלהם התנועעו והיכו, הרעמות נזרקו לאחור מעיניים לבנות פראיות. הם נשכו זה את זה כמו כלבים, אבל כשנעמדו, מתרוממים על הרגליים האחוריות, והקדמיות של כל אחד מהם כרוכות סביב מפרקתו של האחר, עצרנו את נשימתנו בפליאה. האחד היה בצבע חלודה, האחר שחור משחור, ושניהם זרחו מזיעה. הצהלות היו מפחידות פחות מן הדממה שבאה אחרי בעיטה של הרגליים האחוריות בשפתיים המורמות של היריב. סמוך לשם, אדישים, ליחכו עשב או הסיטו את מבטם סייחים וסוסות. ואז זה נפסק. צבע־החלודה השפיל את ראשו ובטש בקרקע בעוד המנצח דוהר משם בקשת והודף את הסוסות מדרכו.

כשמִרפַּקנו את עצמנו בחזרה בעשב וחיפשנו את המקום החפור תוך ניסיון להימנע מטור המשאיות החונה מעֵבר, איבדנו את הדרך. ואף־על־פי שלקח לנו נצח לשוב ולראות את הגדר, לא נתקף אף־אחד משנינו פאניקה עד ששמענו קולות, בהולים אך נמוכים. תפסתי את זרועה וקירבתי אצבע אל פי. מבלי להרים ולוּ פעם את הראש, רק בהצצה דרך העשב, ראינו אותם מושכים גופה מתוך מריצה וזורקים אותה לתוך בור שכבר היה מוכן והמתין. כף־רגל אחת השתרבבה אל מעֵבר לשפת הבור ורטטה כאילו היא יכולה לצאת, כאילו במאמץ קטן תוכל לפרוץ דרך האדמה שהאתים מטילים פנימה. לא יכולנו לראות את פניהם של הגברים שעסקו בקבורה, רק את המכנסיים שלהם; אבל ראינו קצה של את הודף את כף־הרגל המפרכסת כדי שתצטרף אל השְׁאָר שלה. כשראתה את הרגל השחורה הזאת, עם הכף הוורודה־לבנבנה המפוספֶּסת בְּבוץ, נחבטת לתוך הקבר, התחיל כל הגוף שלה לרעוד. חיבקתי את כתפיה חזק וניסיתי לשאוב את הרעידה לתוך עצמותי־שלי, כי בתור אח מבוגר ממנה בארבע שנים חשבתי שאני יכול להתמודד עם זה. הגברים כבר הסתלקו מזמן והירח היה מֶלון כתום כשהרגשנו בטוחים מספיק להזיז אפילו עלה־עשב אחד ממקומו ולנוע על הבטן כדי למצוא את החלק תחת הגדר שנחפרה ממנו האדמה. כשהגענו הביתה ציפינו לחטוף מכות או לפחות נזיפות על שחזרנו מאוחר כל־כך, אבל הגדולים לא שמו לב אלינו. איזו הפרעה תפסה את תשומת־לבם.

מאחר שאת מתעקשת לספר את הסיפור שלי, עלייך לדעת – מה שלא תחשבי ומה שלא תעלי על הכתב: באמת שכחתי את עניין הקבורה. זכרתי רק את הסוסים. הם היו יפים כל־כך. פראיים כל־כך. והם עמדו כמו גברים.

שתיים

נשימה. איך לעשות את זה באופן שאף־אחד לא יֵדע שהוא ער. לזייף נחירה קצבית עמוקה, לשמוט את השפה התחתונה. הכי חשוב, אסור שהעפעפיים יזוזו, ופעימות הלב צריכות להיות סדירות, והידיים רפויות. בשתיים אחר חצות, כשיבדקו כדי להחליט אם הוא זקוק לעוד זריקה משתקת, הם יראו את המטופל בקומה השנייה חדר 17 שקוע בשנת מורפיום. אם ישוכנעו, אולי יפסחו על הזריקה וירַפּוּ את האזיקים שלו, וכך יוכלו ידיו ליהנות מקצת דם. הטריק בחיקוי של חצי־תרדֶמֶת, בדומה להתחזות למת עם הפנים למטה בשדה־קרב בוצי, הוא להתרכז באובייקט ניטרלי יחיד. משהו שימנע כל רמז אקראי לחיים. קֶרח, חשב, קוביית קרח, נטיף, קרום קרח על בריכה, או נוף כפוֹרי. לא. יותר מדי אמוציות קשורות בגבעות קפואות. אש, אם ככה? ממש לא. היא פעילה מדי. הוא זקוק למשהו שאינו מעיר רגשות, אינו מעורר זיכרון – מתוק או מֵבִיש. עצם החיפוש אחר פרט כזה גורם לסערת־נפש. כל דבר מזכיר לו משהו טעון בכאב. כשראה בעיני רוחו דף נייר חלק נדדה מחשבתו אל המכתב שקיבל – זה ששינק את גרונו: "בוא מהר. היא תהיה מתה אם תתמהמה". לבסוף בחר בתור האובייקט הניטרלי שלו כיסא בפינת החדר. עץ. אלון. מצופה בלַכּה או צבוע. כמה רפפות יש בגב הכיסא? המושב שטוח או עם שקע לְישבן? עבודת־יד או תוצר תעשייתי? ואם עבודת־יד, מי הנגר והיכן הוא קנה את העץ? אין מה לעשות. הכיסא מעורר שאלות, לא אדישוּת ריקה. מה עם האוקיינוס הנצפה מסיפון של נושאת גייסות ביום מעונן – בלי אופק או אופק של תקווה? לא. לא זה, כי בין הגופות ששומרים בקירור למטה יש, אולי, מבני העיר שלו. הוא יצטרך להתרכז במשהו אחר – שמי לילה, נטולי כוכבים, או עדיף, פסי־רכבת. בלי נוף, בלי רכבות, רק פסי־רכבת אינסופיים, אינסופיים.

---

'הביתה' מאת טוני מוריסון, מאנגלית: אלינוער ברגר, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, מאי 2014.
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>