פתיחת הספר:

אביו של גולדמן מת באחד באפריל, ואילו גולדמן התאבד באחד בינואר, ודווקא בשעה שנדמה היה לו שהנה, בכוח ההינתקות וההתכנסות, נפתח לו עידן חדש והוא מצא לעצמו ראשית תיקון באמצעות ה'בּוּלווֹרקֶר' ואורח החיים המבוקר, ובעיקר באמצעות האסטרונומיה ותרגום ה'סומניום'. צֶזַאר היה היחיד ששם לב לצירוף התאריכים המוזר הזה שבין מותו של גולדמן לבין מות אביו, ואף ציין זאת ימים אחדים אחרי הלווייתו של גולדמן, כשעמד במטבח עם ישראל, שמזג תה לשניהם, אבל הוא ציין זאת כאנקדוטה חסרת כל משמעות, משום שבאותו זמן כבר ויתר צזאר בעצם על הכל ולא היה מוכן גם למאמץ הקטן ביותר שמעבר לצרכיו המיידיים, ובתהליך הנואש של דעיכתו, כשהוא מוסיף ומתלבש לו בבגדי־אופנה צבעוניים־צעקניים, מגדל שפם, מעשן את הסיגריות המשובחות ביותר, זולל וסובא ורודף אחרי כל אשה הנִקרית בדרכו, בעוד עיקר מחשבותיו ושארית כוח רצונו נתונים לבנו הבכור שחלה במחלה חשוכת־מרפא ושמצבו נעשה חסר־תקווה, לא ראה עוד צזאר את החיים אלא כמפלה מעיקה ונטולת־פשר, או כקוריוז גדול שיש להתענג עליו ככל שניתן, דבר אשר ברגעי ההתפכחות והחרטה שהיו תוקפים אותו מזמן לזמן היה מכנה בכאב "התאבדות עליזה". האדם היחיד שבלי כל ספק היה מנסה לפענח את המשמעויות הנסתרות שבאותו צירוף תאריכים היה גולדמן עצמו, אלא שהוא כבר היה מת. לאמיתו של דבר לא היו כאן, כמובן, כל משמעויות נסתרות מלבד אלה שרוחמה, אחותו החורגת של צזאר, היתה ודאי מכנה בלעג "ספרותיוֹת", כגון, שעם תחילת השנה החדשה, כבתחילתה של כל שנה ובעצם כמעט כבכל יום, ביקש גולדמן, אשר לא יכול היה לשאת את "הוויית הקיום", לפתוח דף חדש בחייו, שבמקרה המיוחד הזה היה ההשתחררות הגמורה מהם ומעבר לצורת חיים אחרת, או אם להשתמש בלשונו – "צורת הוויה אחרת", שיש בה חירות מוחלטת וּודאות מלאה, ואשר בקיומה השתדל להאמין למרות פיכחונו ולמרות דבקותו המתמדת ברציונאליזם, חוץ מתקופה מסוימת שבה עשה ניסיונות כושלים להגיע לידי דתיוּת, ואז כפר בו ובהשקפותיו הסוציאליסטיות, ואילו בנוגע למות אביו של גולדמן, אפריים, ניתן היה להגיד שאולי התכוון לחמוד לצון בכך שמת דווקא באחד באפריל, משום שזה היה סוג ההומור היחיד שאפשר היה לייחס לו, מלבד מעשי־הקסמים שעשה פעם, ברגעי עליצות חולפים, שהיו פשוטים אבל משעשעים ואשר כבר נשכחו מזמן.

---

'זיכרון דברים', יעקב שבתאי, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1994 (1977).
© כל הזכויות שמורות לעדנה שבתאי ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>