פתיחת הספר:

אמרתי לו: "תגיד לי את האמת", והוא אמר: "איזו אמת?" ושירטט בחיפזון משהו בפנקס שלו והראה לי, רכבת ארוכה-ארוכה עם עננת עשן שחור עבה, והוא מציץ מן החלון ומנופף לשלום במטפחת שלו.

יריתי לו בין העיניים.

הוא אמר לי להכין לו את התרמוס לנסיעה. ניגשתי למטבח והכנתי תה, הוספתי את החלב והסוכר ושפכתי לתרמוס, הברגתי היטב את הכוסית, ואחר-כך חזרתי לחדר-העבודה. ואז הוא הראה לי את הרישום, ולקחתי את האקדח מהמגירה במכתבה שלו ויריתי בו. יריתי לו בין העיניים.

אבל כבר הרבה זמן חשבתי שזה מה שאעשה לו, בְּהזדמנות זו או אחרת.

לבשתי את מעיל-הגשם והכפפות ויצאתי. שתיתי קפה בבָּאר והתחלתי להסתובב בעיר בלי מטרה. זה היה יום צונן, ונשבה רוח קלילה עם ניחוח גשם. התיישבתי על ספסל בגינה הציבורית והסרתי את הכפפות והתבוננתי בכפות ידי. הסרתי את טבעת הנישואים ושמתי אותה בכיס.

היינו בעל ואשה במשך ארבע שנים. הוא אמר לי שהוא רוצה לעזוב אותי, אבל אחר-כך הילדה שלנו מתה, ולכן נשארנו יחד. הוא רצה שיהיה לנו עוד ילד, אמר שזה יעשה לי טוב, ולכן עשינו הרבה אהבה בזמן האחרון. אבל לא הצלחנו להביא עוד ילד.

תפסתי אותו בזמן שארז את המזוודות ושאלתי אותו להיכן הוא נוסע. הוא אמר לי שהוא נוסע לרומא לדון באיזה עניין עם עורך-דין. אמר לי שאני יכולה לנסוע להורי, ככה לא אהיה לבד בבית כשייעדר. הוא לא ידע מתי יחזור מרומא – בעוד חמישה-עשר ימים, בעוד חודש, לא ידע בדיוק. חשבתי שאולי לא יחזור. ארזתי גם אני את המזוודות. הוא אמר לי שאקח כמה ספרי קריאה, שלא אשתעמם. לקחתי מהמדף את 'יריד ההבלים' ושני ספרים של גאלסווֹרת'י ושמתי אותם במזוודה.

אמרתי לו: "תגיד לי את האמת, אלבֶּרטו", והוא אמר: "איזו אמת?" ואני אמרתי: "אתם נוסעים יחד", והוא אמר: "מי יחד". ואמר: "את נותנת לדמיון שלך להתפרע ואוכלת לעצמך את הנשמה ומדמיינת לעצמך דברים נוראים, ולכן אין לך מנוחה ואת לא נותנת מנוחה לאחרים".

הוא אמר לי: "תעלי על האוטובוס למאנה שמגיע בשתיים", ואני אמרתי: "כן".

הוא התבונן בשמיים ואמר לי: "כדאי שתלבשי את מעיל-הגשם ואת מגפי-הגשם". אמרתי לו: "עדיף לי לדעת את האמת, מה שלא תהיה", והוא פרץ בצחוק ואמר:

אמת נבקש, והיא כה יקרה –

שאת החיים ניתן בתמורה.

איני יודעת כמה זמן ישבתי על הספסל ההוא. הגינה הציבורית היתה עזובה, הספסלים היו לחים מערפל, והאדמה היתה מכוסה עלים מרקיבים. אמרתי לעצמי שתכף אלך למשטרה. ודאי אנסה להסביר, פחות או יותר, איך התנהלו הדברים, אבל זה לא יהיה קל. חייבים להתחיל מהיום הראשון, מהרגע שנפגשנו בביתו של דוקטור גָאוּדֶנְצִי. הוא ניגן בַּפסנתר בארבע ידיים עם אשתו של דוקטור גָאוּדֶנְצִי ושר כל-מיני פזמונים בְּדיאָלֶקט. הביט בי. רשם את הפנים שלי בעיפרון בפנקס שלו. אמרתי לו שנדמה לי שהרישום דומה לי, אבל הוא אמר שלא, ותלש את הדף. דוקטור גאוּדנצי אמר: "הוא אף-פעם לא מסוגל לרשום דיוקן של נשים שמוצאות חן בעיניו". הם נתנו לי לעשן סיגריה והשתעשעו כשראו שדומעות לי העיניים. אלברטו ליווה אותי לפנסיון ושאל אותי אם יוכל לפגוש אותי שוב מחר ולהביא לי רומן צרפתי שדיבר אתי עליו.

הוא בא למחרת. יצאנו יחד וטיילנו קצת, ואחר-כך הלכנו לבית-קפה. הוא הביט בי בעיניים עליזות ובוערות, וחשבתי שאולי הוא מאוהב בי. ובגלל שאף-פעם לא קרה לי שגבר אהב אותי, מאוד שמחתי, הייתי מוכנה להישאר אתו בלי סוף בבית-הקפה. בערב הלכנו לתיאטרון, ולבשתי את הבגד הכי יפה שהיה לי, מקטיפה ארגמנית, שהבת-דודה שלי פרנצ'סקה הביאה לי במתנה.

פרנצ'סקה ישבה בתיאטרון מאחורינו ועשתה לי סימנים. למחרת, כשבאתי אל הדודים לארוחת-צהריים, שאלה אותי פרנצ'סקה: "מי זה היה הזקן ההוא". "איזה זקן", אני אומרת. היא אומרת: "הזקן ההוא בתיאטרון". אז אמרתי לה שהוא איזה טיפוס שמחזר אחרי ולא אכפת לי ממנו בכלל. כשביקר אותי שוב בפנסיון, התבוננתי בו היטב, והוא לא נראה לי זקן כל-כך. פרנצ'סקה אומרת על כולם שהם זקנים. אבל הוא לא מצא חן בעיני, ושמחתי שבא אלי לפנסיון רק כי הוא הביט בי בעיניים העליזות והבוערות שלו, וזה נעים שגבר מביט ככה. חשבתי שאולי הוא מאוהב בי, וחשבתי: "מסכן", ותיארתי לעצמי את המלים שיאמר לי כשיבקש את ידי. אני אסרב לו, והוא ישאל אם נוכל להישאר ידידים, וימשיך לקחת אותי לתיאטרון, וערב אחד יציג אותי בפני חבר יותר צעיר, שיתאהב בי מאוד, ואני אתחתן עם החבר ההוא. יהיו לנו הרבה ילדים, ואלברטו יבוא לבקר אותנו ויביא לנו עוגה לחג-המולד ויהיה מאוד מאושר, אבל קצת עגום.

---

'ככה זה קרה', נטליה גינצבורג, מאיטלקית: מירון רפופורט, הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2005.
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>