דבריו של פרופ' אבנר הולצמן בבית ביאליק בערב לכבוד 'שב עלי והתחמם' מאת מנחם פרי, 16.2.17.

'שב עלי והתחמם' הוא ספר כל כך עשיר, פתוח ורב רבדים, שהוא מזמין דיבור עליו מכיוונים שונים. אולי הדבר הראשון הלוכד את העין הוא עושר הגילויים הגדולים והקטנים על עניינים שכאילו נחקרו ומוצו עד דק. והנה המבט המקורי של מנחם פרי מוצא בהם דברים שלא ישוערו.

הנה דוגמה אחת, הסיפור על מה שפרי מכנה "טעות הדפוס המפורסמת ביותר בתולדות הספרות העברית": הודעת ההתנצלות של ברנר לקוראיו בפתח החוברת האחרונה של הירחון 'המעורר'. כידוע, גנסין סידר את השורות האלה בדפוס ובמקום "ויקבלו נא אותה [את החוברת] ואת התנצלותי" סידר "ויקבלו נא אותי ואת התנצלותי". ברנר סיפר על הסקנדל שעשה לגנסין כאשר גילה את הטעות, ועל תגובתו השתוקה של גנסין, חיוך רך ומבט נוקב שרדף אותו במשך שנים. האפיזודה הזאת ידועה ומפורסמת בזכות המהומה שהקים סביבה ברנר, ורגשות האשמה שחשף משום שלא ידע עד כמה קשה מחלתו של חברו, אבל מי העלה על דעתו שניתן למצוא כאן סיפור עמוק יותר? והנה בא פרי ומציע לראות את טעות הדפוס הזאת כטעות מכוונת, כהתנצלותו החשאית של גנסין על המשבר שהתחולל ביניהם. פרי גם משער שברנר, גם אם לא קלט עד הסוף את האיתות של גנסין, בכל זאת חש משהו, ולכן השאיר את הטעות במקומה אף על פי שהיה סיפק בידו לתקן אותה עוד לפני ההדפסה. זאת ועוד: פרי מראה שניתן למצוא היבטים נוספים של הדיאלוג הסמוי בין ברנר לגנסין במקומות נוספים בחוברות 'המעורר'. הוא מראה, למשל, כיצד השתנתה חזותו של הירחון לקראת בואו של גנסין ללונדון. ברנר הפך את 'המעורר' ליותר 'גנסיני', הציב בראש החוברות את המוטו "כי לעוררך, אחי, אני בא" שניתן לקרוא אותו לפי פרי גם כקריאת הזמנה ודרבון לחברו; הוסיף כותרת משנה, 'קונטרס למחשבה ולפיוט', לרמז על תפקידו הצפוי של גנסין במערכת הירחון; הוסיף עיטורים גרפיים פרחוניים בשולי העמודים; כאילו ריפד את הקן לקראת בואו של רעו ושותפו, כביטוי נוגע ללב לציפייתו הדרוכה למימוש הזוגיות שלהם.

 כל זה שזור ברשת משמעויות רחבה יותר, משום שההתנצלות השתוקה של גנסין בפני ברנר נקשרת באופן הדוק לשני הבתים האחרונים בשירו של ביאליק "ביום קיץ, יום חום". אמנם ברנר עצמו הפך את שירו של ביאליק לציר מטפורי מרכזי בתיאור פרשת יחסיו עם גנסין, אבל רק כעת, כאשר אתה קורא מחדש את השיר דרך עיניו של פרי, נחשף עושר הקשָרים וההקשֵרים ההופכים את השיר הזה לגורם ממשמע כה מכריע במערך התזוזות, ההתקרבויות וההתרחקויות ביניהם, וזאת לא רק בעיני ברנר אלא גם בעיני גנסין, שקולו משוחזר כאן בפעם הראשונה. יש רגעים שבהם אתה באמת נותר פעור פה: למשל, כאשר פרי מציע לקרוא את השורה "ובהתעטף הלב ובהיותו למסוס", תיאור של לב נחלש ונרקב, גם כאמירה מטרימה, מנבאת וכמו גוזרת את גורלו של גנסין חולה הלב, כפי שברנר כנראה נרעש להבין ממש בסיום רשימתו המופלאה "אורי-ניסן".

כל זה פשוט יפה מאוד, מרהיב. כמעט בכל עמוד מומטרות עליך תגליות מעין אלה. וזו כאמור רק טעימה מהמון ההבחנות המקוריות של פרי, שמצטרפות לסיפור קריאה עשיר, מסעיר, מקושר היטב, הבונה את דרמת היחסים בין ברנר לגנסין מהמוני פרטים שההתבוננות בהם, פירושם וצירופם יחד הם מלאכת מחשבת של קריאה.

ביסוד הדברים ניצבות בוודאי אינטואיציות פרשניות מצוינות, אבל אין מדובר באוסף של הברקות אינטואיטיביות. הספר נשען על תשתית מוצקה של תיאוריות קריאה, שפרי פיתח, שכלל ויישם לאורך כל חייו כקורא. למעשה, אפשר לקרוא את הספר גם כייצוג דחוס של הקריירה של פרי כקורא וכפרשן. נדמה שכל חייו כקורא וכחוקר ספרות, וגם כעורך וכמוציא לאור, וכל הרגישויות והמיומנויות שצבר במהלכם הכינו אותו לכתיבת הספר הזה, ולכן יש כאן ייצוג של יותר מחמישים שנות מחשבה על ספרות. אפשר למצוא כאן יישומים של אסטרטגיות הקריאה שפרי פיתח במאמריו החל בשנות הששים: קריאת הטקסט כמערכת של אנלוגיות לפי היגיון גיאומטרי-מרחבי; קריאת הטקסט כרצף מתפתח המחייב מעורבות פעילה של הקורא בהעלאת היפותזות ובמילוי פערים; תופעת 'השיר המתהפך' שאחריתו מחייבת הבנה חדשה של ראשיתו; ובעשרים השנים האחרונות לערך: קריאה תוך כדי העלאת סף המיצוי של הטקסט וניצול פרטי פרטיו, לרבות השולִיים והזנוחים. אכן, מלבד שאר מעלותיו הספר הוא שיעור מודגם בקריאה פעילה ומחויבת.

אבל קריאה של מה? מהו הטקסט הנדון ב'שב עלי והתחמם'? מתחום הספרות עצמה יש כאן רק שתי יצירות קצרות, שירו של ביאליק "ביום קיץ, יום חום" ורשימת הזיכרון של ברנר "אורי-ניסן". אבל סביבן רוחש מרחב עצום של טקסטים ונתונים נוספים שנצברו במסע בילוש ספרותי ממושך. בסיס הנתונים של סיפור הקריאה שלפנינו מורכב ממכתבים שפורסמו ומכתבים שלא פורסמו, מודעות פרסומת, פרקי זיכרונות, מפות עירוניות ועוד שלל חומרים כתובים ומציאותיים. חומר הגלם של הספר הוא חומר החיים, פשוטו כמשמעו.

הסיפור הזה מבוסס על מחקר ואיסוף עובדות מדהים ביסודיותו. כל פרקטיקה בלשית העולה על הדעת מופעלת כאן, למעט חקירת עדים חיים. פרי קורא את המכתבים של ברנר וגנסין שפורסמו, אבל אינו מסתפק בנוסח שפורסם, ולחשדנות שלו יש על מה לסמוך. הוא מאתר את כתבי היד של האיגרות, ומתוכם מתחיל לזרום שפע של מידע. הוא בודק בזכוכית מגדלת חותמות דואר מטושטשות כדי לראות אם החודש הוא X (אוקטובר) או V (מאי), דבר שמשפיע על פיתולי העלילה. הוא משווה אפילו את סוגי הדיו כדי לגלות שבאחד המכתבים הוחלפה הדיו באמצע, מה שמרמז על הפסקה בכתיבתו והמשכתה כעבור יומיים, פרט שחשוב לעלילה. הוא בודק את סדרי חלוקת הדואר באירופה של תחילת המאה העשרים כדי לאתר את משך מרוצתו של מכתב מעיר לעיר ומארץ לארץ. הוא בודק את שערי המטבע כדי לגלות כמה רובלים בפועל קיבל גנסין מברנר אחרי שהמיר אותם מלירות שטרלינג. הוא משחזר מסלולי רכבות ואוניות, בודק את רשומות מפקד האוכלוסין האמריקאי כדי לעקוב אחרי גלגוליהן של כמה מדמויות המשנה בעלילה. הוא מאתר את כתובות המגורים של בני החבורה ומקורביהם וממקם אותן על פני לונדון. הוא מעלה מן הגניזה נתונים השמורים בארכיונים של ביילין, שופמן, אנוכי ורבי בנימין. הוא מגלה שדברי זיכרונות שנכתבו ממרחק השנים נגועים בסילוף אינטרסנטי שנועד בדרך כלל להאדיר את דמותו של הכותב. הוא מצליב נתונים כדי לסלק שיבושים מושרשים ולשחזר לראשונה באופן מלא ומהימן את תנועותיו של גנסין במרחבים של מזרח אירופה ומערבה וארץ ישראל, וכן את כל התזוזות של ברנר וגנסין על פני לונדון. שיאו המרגש של המסע הבלשי הוא היציאה אל השטח בעקבות מסלולי הליכתו של ברנר. אחרי מאה שנה בדיוק פרי יוצא למקם את הסיפור ברחובות לונדון ומגלה את הגן, ספרינגפילד פארק, שברנר ישב בו ומירר בבכי ביום הכיפורים תרס"ח, כאשר היו עציו רכים וצעירים, ועתה הם רמים ועבותים.

המאגר העשיר הזה, שחלקו מובא באוסף התעודות המרכיב את מחציתו השנייה של הספר, יוצר מארג צפוף של פרטים, ומתוכם ניתן לשחזר את המהלכים הפיזיים והנפשיים הבונים את סיפור המעשה. קריאה אינטנסיבית בפרטים מתרגמת את המציאות עצמה למארג אסתטי רב התקשרויות, שספק היו בה מראש ספק נבנו מכוח המבט המתבונן. פרי עצמו חושף את התחבולה באומרו: "מבנה 'המציאות' שהתקבלה כתוצאה מהחלטה זו – עם ההתלכדויות המרהיבות שבה, האנלוגיות והתקבולות הניגודיות, הסצנות המשקפות סצנות אחרות, הלייטמוטיבים והפרטים הצדדיים המהדהדים פרטים מרכזיים – הלך והזכיר מארג פרטים שנוהגים למצוא ברומאנים" (עמ' 212).

אבל רבים מאלפי הפרטים אינם מתארגנים בהכרח באחת מרשתות המשמעות האנלוגיות או המוטיביות הנטוות כאן. מה תפקידם של הפרטים האלה? אכן, לא הכול כפוף לקו הסיפורי הדרמטי, לא הכל תלוי בשאלה מה התרחש, איך התרחש ואם בכלל התרחש, בין ברנר לגנסין על מיטת הברזל ב-Mile End Road במאי 1907. המון נתונים שנאספו כאן אינם נצרכים לליבת סיפור המעשה. הם חלק מן המלאוּת של העולם המשוחזר, ממש כמו החוקיות של יצירת פרוזה שלא הכל בה מתובנת ומתושבץ, אחרת תֹאבד חיותה. והלא זו הפואטיקה שפרי קידם מאז ראשית ימי 'סימן קריאה', כאשר הצהיר במניפסט שפתח את החוברת הראשונה (ספטמבר 1972) על הסתייגותו מסיפורת נוסח עגנון העשויה תשבץ של משמעויות או מערכות רמזים עמוסות לעייפה. הוא עודד במפורש סיפורת שיש בה הסתכלות בגופי מציאות, נביעה נכונה מתוך האפשרויות הספרותיות של המציאות הישראלית, פרוזה של מלאוּת עולם המתרחקת ממשחקי ההפשטות והסמלים. זה קו מנחה ברגישויותיו כקורא, כפרשן וכעורך מאז הימים הרחוקים ההם לפני 45 שנה, כפי שחזר והתממש במסות הפרשנות הקצרות שנדפסו על עטיפותיהם של מאות הספרים שערך. הנה למשל דברים שכתב על ספרו של ישעיהו קורן 'יונים לא עפות בלילה' (1989), שבאותה מידה יכלו להיכתב על הספר שלפנינו:

"התיאור המשתהה, ההצפה של הסיפור במלאות של פרטים צדדיים, 'חופשיים', מאפשרים, לאמיתו של דבר, מארג סמיך של פרטים אנאלוגיים, של מציאות שבמבט שני היא בנויה מאוד. היא מאורגנת בריתמוס של חזרות על פרטים המתקשרים למרכז [...] אבל פרטיו של קורן הם קודם כל פרטים מלאים כשלעצמם. אין הם שלטים ריקים ברוח".

ברוח זו הוא מגיש לנו עתה סוג חדש של רומן דוקומנטרי, או דוקומנטרי למחצה, שבכמה מהיבטיו הוא בנוי לתלפיות, מקושר ומנומק מתוך עצמו, אבל בחלקים אחרים נותר חופשי. הוא בונה עולם מלא, ובעת ובעונה אחת מתעד באופן רפלקסיבי את תהליך הכתיבה ומעלה שאלות עקרוניות על עצם מהותה של הספרות ועל טיבו של מעשה הקריאה. המון פרטים חופשיים רוחשים בו, והמון דמויות משנה וסיפורים צדדיים בעלי חיוניות עצמאית: קורותיהם של השכן לחדר פלזר ושל פועל הדפוס זאיונץ שהיגרו אל מעבר לאוקיינוס, הכזבים שהפיח עגנון על המכתב שברנר מסר לו כביכול עבור גנסין, ההשתהויות המופלגות של גנסין בהסדרת הדרכון שיאפשר לו לנסוע ללונדון, הקמתה של הוצאת 'ניסיונות' כמופת קומי של אזלת יד מתמשכת מצד גנסין וביחובסקי, פרשת ציליה דרפקין כדוגמה למשחק האכזרי שגנסין שיחק ברגשותיהן של הנשים שבחייו, ועוד הרבה.

[מנחם פרי. צילמה: נטע אלונים.]

זהו רומן דוקומנטרי ובו שלושה גיבורים. שניים מהם מנוגדים זה לזה מכל בחינה. ברנר מצטייר בו כדמות מתוך סיפורי ברנר, ענק רוחני ומוסרי גם בייסוריו ובקטנוּת חיי היומיום, וגנסין כדמות גנסינית אופיינית, חידתית ומיוסרת וגם זדונית ומניפולטיבית. הגיבור השלישי הוא מנחם פרי עצמו, הקורא, החוקר, הפרשן, הסופר, העורך, המורה, היזם והמוציא לאור, העובד באמונה את הספרות העברית כבר חמישים שנה. והנה הגיש לנו ספר מרגש, שיותר מכל יש בו היצמדות לאתרים המקודשים של הספרות העברית, התרפקות על מקורותיה הטהורים, מסירות לליבת הקנון שלה, וגם הצהרת אהבה עמוקה  לספרות הזאת, שהיא בית חייו ובית חיינו, טעם חייו וטעם חיינו.