הסיפור "נמרוד":

כל חודש אוגוסט של אותה שנה שיחקתי עם כלבלב נהדר, שהופיע יום אחד על רצפת המטבח שלנו, חסר־ישע ומייבב, מדיף עדיין ניחוח חלבי ותינוקי, פרצופו גולמי, עגלגל ורועד, רגליו פשוקות לצדדים כרגלי חפרפרת, והוא מכוסה בפרווה הכי עדינה ורכה.

למן המבט הראשון זכה פירור חיים זה במלוא ההתפעלות וההתלהבות האצורות בנפשו של ילד.

מאילו שמיים נפל כל־כך במפתיע אהוב אלים זה כדי להיות קרוב ומושך־לב יותר מן היפה בצעצועים? מוזר איך עולה בדעתן של עוזרות־בית זקנות ומשעממות לגמרי הרעיון המבריק להביא אלינו כלבלב כזה. בשעת בוקר מוקדמת, טרנסצנדנטלית, הוא הובא מפרוור העיר למטבח שלנו!

אח! עוד לא היינו שם, כמה חבל, עוד טרם נולדנו מחיקה האפל של השינה, וכבר התגשם האושר הזה והמתין לנו שוכב חסר־אונים על הרצפה הקרה של המטבח, מבלי שאדלה ובני־הבית יעמדו על מלוא ערכו. מדוע לא העירו אותי קודם! צלוחית חלב על הרצפה העידה על הדחף האימהי של אדלה, וגם סיפרה למרבה הצער על רגעי עבר אבודים לתמיד לגבי, על תענוגות אימוץ אימהי שלא השתתפתי בהם.

אבל כל העתיד עוד היה לפני. אינספור חוויות, ניסיונות ותגליות נפתחו עכשיו! סוד החיים, סודם הכי כמוס, התמצה כאן בצורה פשוטה, נגישה, דמוית צעצוע, נחשף לסקרנותי שאינה יודעת שובע. היה מעניין לאין־שיעור להיות בעליו של פירור חיים כזה, חלקיק של הסוד הנצחי בדמות יצור משעשע כל־כך וחדש, המעורר סקרנות עד בלי די וכבוד כמוס בזרותו, העברה בלתי־צפויה של אותו חוט חיים שקיים בתוכנו לצורה שונה משלנו – חיה.

חיות! נושא סקרנותנו הבלתי־נדלית, הדגמות של חידת החיים, שכמו נוצרו כדי להראות לאדם־עצמו את האדם תוך פרישׂת עושרו ומורכבותו באלף אפשרויות קליידוסקופיות, שכל אחת מהן מובאת עד איזשהו קצה פרדוקסלי, עד לאיזו חיוניות אופיינית. הלב, הפטור מסבכי מניעים אקסצנטריים, המקלקלים יחסים בין בני־אדם, נפתח שופע אהדה אל ההתגלויות הזרות של חיי הנצח, נמלא סקרנות אוהבת, המוסווית ככמיהה להכרה עצמית.

הכלבלב היה קטיפתי, חם, פועם בלב קטן נחפז. היו לו שני פתיתי אוזניים רכים, עיני תכלת קטנות ודלוחות, פה ורוד שהיה אפשר להכניס לתוכו אצבע בלי שום סכנה, כפות עדינות ותמות, עם יבלת קטנה, ורודה ומרגשת, מעל אצבעות הרגליים הקדמיות. הוא טיפס באמצעות רגליו הקדמיות לקערת החלב, רעב וקצר־רוח, ליקק את המשקה בלשון ורודה, ואחרי ששבע הרים בעצב את פרצופו הקטן שטיפת חלב עדיין היתה תלויה עליו, ונסוג בשלומיאליות מן המרחץ החלבי.

הילוכו היה התגלגלות מסורבלת, באלכסון, בכיוון לא מוגדר, לאורך מסלול שתוי ומתנודד. במצב־רוחו שלטו איזה עצב בלתי־מוגדר, בסיסי, יתמות עגומה – חוסר כישרון למלא במשהו את הריקנות הקיומית שבין האירועים הסנסציוניים של הארוחות. הדבר התבטא בחוסר התכנון ובאי־הרציפות של תנועותיו, בהתקפי נוסטלגיה בלתי־הגיוניים, ביבבות נוגות ובאי־יכולת למצוא מקום לעצמו. אפילו בעיצומה של שינה, כשנאלץ לספק בכוחות עצמו, בגופו־הוא, את הצורך בביטחון ובהתרפקות ולהיכרך סביב עצמו מכורבל בפקעת רוטטת, ליוותה אותו הרגשה של בדידות וחוסר־בית. אח, החיים – חיים צעירים ורפים, שיצאו מאפֵלת מבטחים, מחיק האם החם, אל העולם הגדול, הזר והמואר, והם מתכווצים ונסוגים, מסרבים לקבל את ההצעה שמציעים להם – החיים מלאים דחייה ואכזבה!

אך אט־אט החל נמרוד הקטן (זה השם הגאה והקרבי שנתַנו לו) לטעום את טעם החיים. ההתעסקות הבלעדית בכמיהה לחוויה הבראשיתית, לרחם האם, פינתה את מקומה להנאה מקסמי הרבגוניות שבמרחב אינסופי.

העולם החל לטמון לו מלכודות: טעם לא־מוכר אך מפתה של מאכלים שונים, שמש בוקר בצורת ריבוע על הרצפה שכל־כך טוב לרבוץ בתוכו, תנועות איבריו, כפות רגליו, הזנבנב המזמין בשובבות לשחק אתו, פינוקים מידי אדם, שלמגען מבשילה אט־אט עליצות מסוימת, השמחה הגואה בגוף והמעוררת צורך בתנועות חדשות לכאורה, אלימוֹת ומסוכנות – כל זה מושך, משכנע ומעורר רצון לקבל, להשלים עם ניסיון החיים.

ועוד משהו. נמרוד מתחיל להבין כי כל מה שהוא נתקל בו, למרות החידוש למראית־עין, הוא ביסודו של דבר משהו שכבר היה קיים והתרחש פעמים רבות לאינספור. גופו מזהה את המצבים, הרשמים והעצמים. ביסודו של דבר, כל זה אינו מפתיע אותו במיוחד. לנוכח כל מצב חדש הוא צולל לנבכי זיכרונו, לתוך הזיכרון העמוק של הגוף, ומחפש במישוש קדחתני – ויש שהוא מוצא בתוכו תגובה כבר מוכנה: חוכמת הדורות מקופלת בפלזמה שלו, בעצבים שלו. הוא מוצא מעשים והחלטות שהבשילו בתוכו בלי־דעת וחיכו להזדמנות להגיח החוצה.

תפאורת חייו הצעירים, המטבח ודלייו הריחניים, הסחבות המדיפות ריח מורכב מגרה, דשדוש נעליה של אדלה ותנועותיה הרעשניות, לא הפחידו אותו עוד. הוא התרגל לראות בכל אלה סביבה טבעית לו ולטפח תחושה עמומה של שייכות ומולדת, אלא אם כן נקלע במפתיע לשעת שטיפת הרצפה, שהיתה לדידו אסון – ערעור של כל חוקי הטבע – התזת מים חמים, שזרמו מתחת לכל הרהיטים, וחיכוך המברשות המפחיד של אדלה.

אבל הסכנה היתה חולפת, המברשת היתה נרגעת ולא זזה, מונחת בשקט בפינה בעוד הרצפה מתייבשת, מדיפה ריח נעים של עץ רטוב. נמרוד, החוזר לזכויותיו הרגילות ולחופש במרחב שלו, חש חשק עז לתפוס בשיניו את השמיכה הישנה ולמרוט בה ולמשוך בה בכל כוחו על הרצפה, ימינה ושמאלה. רגיעת איתני־הטבע ממלאת אותו שמחה בל־תתואר.

לפתע הוא נעמד, כמו ננטע על מקומו: לפניו, במרחק כשלושה צעדי כלבלב, צצה מפלצת שחורה, יצור המתנועע במהירות על הרבה מוטות רגליים סבוכים. נמרוד, מתוח ומפוחד עד עומק נפשו, עוקב במבטו אחרי המסלול האלכסוני של החרק הנוצץ, צופה במתח בגוף השטוח, העיוור וחסר הראש, הנישא בתנועה נמרצת של רגלי עכביש.

לנוכח המראה הזה משהו מתגבש בתוכו, מבשיל ותופח, משהו שהוא־עצמו עדיין לא מבין, מין זעם או חרדה, ובעצם דבר־מה נעים, קשור לצמרמורת של כוח, לתוקפנות מודעת־לעצמה.

ופתאום הוא נופל על כפות רגליו הקדמיות ופולט קול שהוא־עצמו עדיין לא מכיר, זר, לא דומה במאום ליבבות הרגילות שלו.

הוא פולט את הקול הזה פעם נוספת, ועוד פעם, ועוד אחת, קול דקיק הולך ודועך.

אבל לשווא פנה בלהט לחרק בשפתו החדשה שנוצרה בהשראה פתאומית. במוחו של המקק אין מקום לנאום מסוג כזה, החרק ממשיך בדרכו האלכסונית לפינת החדר בתנועות שקידש פולחן המקקים הנצחי.

ואולם תחושת השנאה עוד לא התנחלה בקביעות ובכוח בנפשו של הכלבלב. שמחת החיים שאך זה התעוררה בו ממירה כל רגש לחדווה. נמרוד עוד נובח, אך משמעות הנביחות הפכה בלי־משים לפרודיה עליהן, לניסיון להביע את נס ההצלחה שלא תיאמן של המפעל הגדול הזה של החיים, הרצופים מפגשים בלתי־צפויים וצמרמורות עינוגים.

---

'חנויות קינמון / בית-המרפא בסימן שעון-החול', ברונו שולץ, מפולנית: מירי פז, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2018.
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>