אִתי החיים משחֵק הרבה – תגובות ראשונות

לקריאת הסקירות המלאות יש להקליק על הכותרת של כל ציטוט.

לי-את הלר, אתר "סלונה":

“מה שהיה היה” ממלמלת ורה, “ועם זה חיים”. (עמ’ 260)
ואני אוסיף… עוד איזה חיים!
גרוסמן בספרו החדש והנפלא ‘אִתי החיים משחֵק הרבה’, משחק בקורא שלו בלא רחם.
מצאתי את עצמי נעה בין הדיסוננס של – לא להניח את הקריאה לרגע, פשוט להמשיך ולקרוא כל אות, כל פסיק, כל מילה כתובה – לבין הרצון לעצור, לסגור, לנוח. לתת למילים, לסיפור, לשקוע אט אט, כי כמאמר השיר חשתי: “אלי אלי, שלא יגמר לעולם".
אתחיל בשורה התחתונה, כי זה מה שמעניין את כולם.
גרוסמן הפעם ב ‘אִתי החיים משחֵק הרבה’ הצליח שוב לגרום לי להמשיך ולהתאהב בו.
הספר נפלא. הסיפור נפלא וסוחף ומרגש ומסעיר, והדמויות, הו הדמויות...

[צילמה: לי-את הלר. כל הזכויות שמורות.]

* * *

שרית פליין, "אוצר מילים":

'אתי החיים משחק הרבה', ספרו החדש של דויד גרוסמן, הוא מרתק, מרגש ונפלא ממש. 

קראתי את הספר במשך שלושה ימים, כשבתוכי מתנהלת מלחמה.

מצד אחד לא רציתי ולא כל כך יכולתי לעזוב אותו, מצד שני לא רציתי שיסתיים.
נקשרתי לכל אחת מהדמויות, סערתי מהאירועים. כעסתי על אחת הדמויות, אבל גם הבנתי אותה וחמלתי עליה.

כל זה קורה בזכות הכתיבה המופלאה כתמיד של גרוסמן.

[צילמה: שרית פליין. כל הזכויות שמורות.]

* * *

אילה קרייזל, פייסבוק:

ניסיתי למתן את עצמי, לקרוא לאט. רציתי לטעום כל מילה, לחוות כל סיטואציה אשר הרגישה כמורכבת ומרגשת יותר מקודמתה. אולם כשלתי כישלון חרוץ. למרות רצוני להאט מצאתי את עצמי עפה מעמוד לעמוד ומהר מדי נאלצתי להיפרד מוֶרה, רפי, גילי ונינה שנכנסו לי עמוק ללב.

זהו ספר מרגש, מטלטל, מזעזע, נוגע ובעיקר אישי ואנושי.

[צילמה: אילה קרייזל. כל הזכויות שמורות.]

* * *

רחל פארן, "חלי והספרים":

היו רגעים שהרגשתי שאני איתן מתחת לשמיכה, או עומדת בגשם ובשמש. כל כך רציתי לחבק אותן. אהבתי את כולן, את ורה, האשה החזקה שמדברת כמו עולה חדשה, למרות שהיא כבר 46 שנים בארץ, את נינה האבודה, את גילי שאוטמת עצמה לעולם ואוהבת כל כך את סבתה. כל דמות מעוררת הזדהות.

גרוסמן ענק (אין לי מילה אחרת) ביכולתו להבין את הדמויות, להביא את הסיבות והמניעים שלהן לאירועים מבלי לתת לקורא הסברים ופרשנויות משלו כסופר. הוא סומך על הקורא שיבין בעצמו.