קטע מן הספר:

ואז, לפני שהבנתי, הלבין לבי כמו ששׂיער מלבין.

מול הַפָּנים שהכנסתי אל תוך הפתח, קרוב מאוד לעיני, בחצי החושך, התנועע הג'וק הגדול. הצעקה שלי היתה כה חנוקה, שרק לפי השקט הקונטרסטי קלטתי שלא צעקתי. הצעקה המשיכה לחבוט לי בחזה.

זה כלום, לא קרה כלום ­– ניסיתי מיד להירגע נוכח הבהלה שלי. פשוט לא ציפיתי, בְּבית שעבר חיטוי קפדני נגד הסלידה שלי מפני ג'וקים, לא ציפיתי שהחדר הזה יחמוק. לא, לא קרה כלום. זה היה ג'וק שנע לאטו לעבר החרך של הדלת.

לפי האיטיות והגודל זה היה ג'וק זקן מאוד. האימה הארכאית שלי מפני ג'וקים לימדה אותי לנחש, אפילו ממרחק, את גילם ואת הסכנה הנשקפת מהם; אפילו מבלי להיתקל אי־פעם באמת בג'וק פנים אל פנים, הכרתי את אורחות־חייהם.

אלא שגילוי חיים פתאומיים בתוך מערומי החדר הבהיל אותי כאילו גיליתי שהחדר המת הוא למעשה רב־אונים. הכל כאן התייבש – אבל נותר ג'וק אחד. ג'וק כה זקן, עד שהיה קדמוני. מה שתמיד הגעיל אותי בג'וקים הוא שאבד עליהם הכלח והם בכל־זאת עכשוויים. לדעת שהם כבר היו על־פני האדמה, ובדיוק כפי שהם כיום, אפילו לפני שהופיעו הדינוזאורים הראשונים, לדעת שהאדם הראשון עלי אדמות כבר פגש אותם מתרבים וזוחלים חיים, לדעת שהם היו עדים להיווצרות המִרבצים הגדולים של נפט ושל פחם בעולם, והיו נוכחים במשך ההתקדמות הגדולה ואחר־כך הנסיגה הגדולה של הקרחונים – ההתנגדות הפסיבית. ידעתי שג'וקים יכולים להחזיק מעמד יותר מחודש בלי מזון ובלי מים. ואפילו קרש הם הופכים לחומר מזין מועיל. ושאפילו אחרי שדורכים עליהם הם נפרשׂים לאט־לאט וממשיכים ללכת. אפילו אחרי הקפאה, כשהם מפשירים, הם חוזרים לצעידתם... כבר שלוש־מאות וחמישים מיליוני שנים הם חוזרים ונשנים מבלי להשתנות. כשהעולם היה כמעט עירום, הם כיסו אותו בעצלתיים.

כמו כאן, בחדר העירום והחרוך, הטיפה הנגיפית: טיפת חומר במבחנה נקייה.

הסתכלתי בחדר בחשדנות. אז יש כאן ג'וק. או ג'וקים. איפה? אולי מאחורי המזוודות. אחד? שניים? כמה? מאחורי הדממה הקפואה של המזוודות, אולי חשכה שלמה של ג'וקים. אחד קופא על חברו? שכבות של ג'וקים – שפתאום הזכירו לי מה שגיליתי פעם בילדותי כשהרמתי את המזרן שישנתי עליו: שְׁחוֹר של מאות על־גבי מאות פשפשים, מגובבים זה על־גבי זה.

זֵכר דלותי בילדותי, עם פשפשים, גג דולף, ג'וקים ועכברים, היה כמו העבר הפרהיסטורי שלי, אני כבר חייתי עם הרמשׂים הראשונים שהיו על־פני האדמה.

ג'וק אחד? הרבה? אבל כמה?! שאלתי את עצמי בזעם. השטתי את המבט על־פני החדר העירום. שום רחש, שום סימן: אבל כמה? שום רחש, ובכל־זאת חשתי יפה מאוד תהודה מוגברת, שהיתה תהודת הדממה הנושקת לדממה. נתקפתי משׂטמה. זה יותר מאשר לא לאהוב ג'וקים: אני איני רוצה בהם. חוץ מזה שהם מיניאטורה של חיה ענקית. המשׂטמה הלכה וגברה.

לא, אני לא אסדר כאן כלום – אם יש כאן ג'וקים, לא. שהמשרתת החדשה תקדיש את יום העבודה הראשון שלה לתיבה המאובקת והריקה הזאת.

בעיצומו של חום השמש העז הציף אותי גל של צמרמורת: נחפזתי לצאת מהחדר הלוהט הזה.

התגובה הפיזית הראשונה שלי מרוב פחד, שהתבטא סוף־סוף, היא שהפתיעה אותי בַּגילוי שאני פוחדת. ואז דירדרה אותי לפחד גדול עוד יותר – כשניסיתי לצאת מעדתי בין רגל המיטה לארון. האפשרות לנפילה באותו חדר אפוף דממה דחקה את גופי לבחילה עזה – המעידה הפכה את ניסיון הבריחה שלי לאקט כושל בפני עצמו – האם זה האופן שבו "הם", אלה מהסרקופג, רוצים למנוע ממני לצאת? הם מנעו ממני לצאת, ואך ורק באופן הפשוט הזה: אִפשרו לי להיות חופשייה לגמרי, כי ידעו שכבר לא אוכל יותר לצאת מבלי למעוד וליפול.

לא שהייתי כלואה, אבל הייתי ממוקמת. ממוקמת כאילו קיבעו אותי כאן בתנועה הפשוטה והיחידה של הצבעה, הצביעו עלי ועל מקום.

כבר בעבר הכרתי את תחושת המקום. כשהייתי ילדה חדרה לתודעתי באופן בלתי־צפוי ההכרה שאני שוכבת במיטה שנמצאת בעיר שנמצאת על־פני כדור־הארץ שנמצא בעולם. כמו בילדותי הצטייר אצלי הרושם המפורש שאני לגמרי לבדי בבית, והבית גבוה ומשוחרר באוויר, ובבית הזה יש ג'וקים בלתי־נראים.

בעבר, כשהייתי ממקמת את עצמי, הייתי מתעצמת. עכשיו מיקמתי את עצמי תוך כדי הצטמצמות – הצטמצמתי עד כדי כך שהמקום היחיד שלי בתוך החדר היה בין רגל המיטה לדלת הארון.

אלא שלמרבה המזל לא התעוררה אצלי עכשיו תחושת המקום בלילה, כמו בימי ילדותי, כי השעה היתה ככל הנראה עשר ומשהו בבוקר.

ובאופן בלתי־צפוי נראתה בעיני השעה אחת־עשרה בבוקר, הקרֵבה ובאה, כאלמנט של אֵימה – כמו המקום, גם הזמן נעשה מָשיש, אני רציתי לברוח כמו מתוך שעון, ונחפזתי בבהילות.

אבל כדי שאוכל לצאת מן הפינה שבה כלאתי את עצמי כשפתחתי מעט את דלת הארון, היה עלי לסגור קודם את הדלת שהצמידה אותי אל רגל המיטה: הנה אני מנועת מעבר חופשי, כלואה על־ידי השמש, שלהטה עכשיו על שערות עורפי בכבשן יבש שנקרא עשר בבוקר.

ידי המהירה נשלחה אל דלת הארון כדי לסגור אותה ולפלס לי דרך – אבל שבה ונסוגה.

כי שם בִּפְנים זז הג'וק.

קפאתי במקומי. נשימתי היתה קלה, שטחית. היתה לי עכשיו תחושה של חוסר־תקנה. וכבר ידעתי שעד כמה שהדבר אבסורדי, עוד יהיה לי סיכוי לצאת מכאן אם אתייצב חזיתית ובאופן אבסורדי בפני העובדה שמשהו נהיה חסר־תקנה. ידעתי שעלי להכיר בסכנה שנשקפת לי, למרות ההכרה ששיגעון להאמין בסכנה שלחלוטין אינה קיימת. אבל היה עלי להאמין בי־עצמי – כל חיי נשקפה לי כמו לכולם סכנה – אבל עכשיו, כדי שאוכל לצאת, היתה מוטלת עלי האחריות ההזויה לדעת שזה כך.

בשטח ההסגר שלי, בין דלת הארון לרגל המיטה, עדיין לא ניסיתי שוב להזיז את הרגליים כדי לצאת, אבל משכתי את גווי לאחור, כאילו הג'וק, למרות איטיותו המופלגת, עלול להסתער – אני כבר ראיתי את הג'וקים שפתאום עפים, את עולם החי המכונף.

לא זזתי, וחישבתי בבהילות. הייתי קשובה, כל־כולי קשובה. רגש של ציפייה גדולה צמח בתוכי, ועמו השלמה מופתעת: כי בציפייה הקשובה הזאת זיהיתי את כל הציפיות הקודמות שלי, זיהיתי את הקשב שגם אותו חוויתי קודם־לכן, קשב שלעולם אינו נוטש אותי, ובסיכומו של דבר אולי הוא הדבר הכי דבוק לחיי – מי יודע, אולי הקשב הזה הוא הוא חיי. גם הג'וק: מה הוא הרגש היחיד של ג'וק? הקשב לחיים, שהוא בלתי־נפרד מגופו. ואילו אצלי, כל מה ששמתי מעל מה שהוא בלתי־נפרד ממני, לא יצליח ככל הנראה לעולם להחניק את הקשב אשר יותר משהוא קשב לחיים הוא עצם תהליך החיים בתוכי.

ואז התחיל הג'וק להגיח החוצה.

---

'התשוקה על-פי זֶ'.אַ.', קלאריס ליספקטור. מפורטוגזית: מרים טבעון. עורך התרגום: מנחם פרי. הספריה החדשה,  ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019.
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>