קטע מתחילת הספר:

היה יום שישי הראשון של אוגוסט. לפנות־ערב ירדתי מגבעת המבצר הצלבני העתיק, שעליה נבנו במעגל בתי המגורים של חברי הקיבוץ. באחד מהם היה בית הורי – חדר עם מרפסת פתוחה ללא שירותים וללא ברז מים – דירה שאליה הייתי באה מדי יום שישי אחר־הצהריים לפגוש את אבי שחזר הביתה מעבודתו בתל־אביב. באוויר הכבד של בין־הערביים הידהדו קריאות הילדים ששיחקו על המדשאה הגדולה בחזית חדר־האוכל, ואני חלפתי כמעט במרוצה על המדרכה הצרה, מיהרתי למשמרת הערב. אבל לפתע עצר אותי משהו.

נער שנראה כגבר – גבוה, רחב־כתפיים, ותלתלים שחורים שפוכים לו על מצחו, עמד שם לא רחוק מחבורת נערים ונערות ממחנה העבודה של השומר הצעיר בתל־אביב, שישבו על הדשא. עמד וגבו אליהם, כמתבדל בכוונה בעמידת סירוב, והִקשה את עורפו מול איש צעיר שניסה לדבר אליו.

לא קלטתי דבר ממה שנאמר ביניהם כשעצרתי שם במרחק – אולי לחצי דקה, אולי לנצח – מרותקת לעוצמה שקרנה ממנו ולכהות האפלה שבפניו.

מאוחר יותר באותו ליל־שבת – במפגש חגיגי של הקיבוץ עם המנצח האורח של הפילהרמונית, דין דיקסון (אחד המנצחים האפרו־אמריקנים הראשונים, שבא לנצח על הפילהרמונית הישראלית, והגיע לשַׁבָּת בקיבוץ, מתוך סקרנות) – ראיתי אותו שוב. הוא התיישב לו עם אותה חבורה, מאחורֵי שורת הכיסאות שבה ישבתי אני עם חברתי נעמי. בדיוק מאחורַי ישב, השתובב כילד, שיעשע בדיבוריו את בני חבורתו, שר בהתלהבות סוחפת את "ג'ריקו", שהמנצח האורח לימד את כל הקהל, ודפק ברגליו בקצב על רגלי כיסאי שלפניו. עצרתי את נשימתי במבוכה.

למחרת נפגשנו שוב. הפעם בערב ריקודים עם האורחים מגדוד מרכז תל־אביב. כמעט לא ידעתי את נפשי כשהוא נכנס בין נעמי לביני במעגל השלישיות, תפס בחוזקה בידינו וטילטל אותן במרץ. הרגשתי כאילו אני עפה באוויר.

לאחר שהסתיימו הריקודים מצאנו את עצמנו שתינו לידו וליד בַּרקֶה חברו, שאותו הכרנו יומיים קודם, כשהתנדב לאמן אותנו, הבנות, בכדורסל. חצינו ברביעייה את החצר הגדולה בדרך אל בית־הקירור שבעברהּ האחר, לשתות חלב קר.

זה היה אחד מתענוגות הקיץ שלנו, ילדי הקיבוץ, לבוא בשעת לילה לבית־הקירור ולהגיר ישירות מברז המְכָל הענק חלב קר כקרח אל כלִי הפח שהיה תלוי על הקיר. אין פלא שהתענוג הזה קסם לנערים העירונים, שאליהם הגיע החלב בשנים ההן רק מכַּדֵי החלבן הנוקש על הדלת בהשכמת הבוקר. כשיצאנו משם וקשרנו שיחה בזוגות, התפצלו דרכינו.

שוטטנו לנו שנינו בשדרת הקזוארינות והברושים ושוחחנו על ההבדלים בין החיים בעיר לחיים בקיבוץ. אני הבעתי (בזהירות) את משיכתי לחיי העיר; ואילו יענקלה – כך אמר שקוראים לו כולם, פרט לבני המשפחה שקוראים לו י-קוב – התפעל דווקא מן "השלווה הכפרית" ומהשמיים המכוכבים. "תראי איזה שמיים. תראי את הכוכבים", חזר ואמר, "אף־פעם אי־אפשר לראות שמיים כאלה בתל־אביב".

כבר היה סמוך לאחת אחר חצות כשעמדנו לצאת מפרצה בשער המערבי של גדר הקיבוץ על־יד חורשת האיקליפטוס. אורו הלבן של הירח שעמד גבוה מעל לצמרות העצים הענקיים נשפך בכל מרחב השמיים, ולי לא היה מסתור מן הבושה שהציפה אותי כשהנער־הגבר הזה, שרק לפני שעה קצרה היה לי זר, אחז פתאום בידי ועזר לי לעבור בעד לפרצה לצד השער הנעול.

ככה, בעוד ידו אוחזת בידי, יצאנו שנינו אל המרחב הפתוח, ומשהו שכאילו חסם מפנַי את האופק נעלם באותו רגע והעולם נראה לי חדש ומופלא.

כביש עפולה בית־שאן התפתל לפנינו והכסיף בין שדות השלף, ואנחנו הפלגנו עליו בטיול, ומדי פעם מצאנו לנו מקום לשבת על אחד הגשרים הקטנים שמעל ערוצי הוואדיות בדרך.

עם קרנֵי השחר הראשונות הגיע רגע הפרידה. "אני אחשוב עלייך בדרך לתל־אביב", אמר. עוד קודם סיפר שבא רק לסוף־שבוע, בכלל לא רצה לבוא. "ולא תחזור?" שאלתי. "אולי", אמר, "אולי אחזור מחר". לא ידעתי מה יהיה מחר. ידעתי רק שחיי השתנו.

לא יכולתי לישון, גם לא לאכול. עברו יומיים.

פתאום, בשעת ארוחת־הערב, בעודי סובבת בחדר־האוכל עם עגלת ההגשה ועליה מגש החביתות, הואר מחדש העולם. "אני אהיה באוהל שלי. אחכה לך שתגמרי את העבודה", אמר כלוחש סוד כשהתעכבתי ליד השולחן שסביבו ישב עם חבריו ונשא אלי את פניו והביט בעיני. הוא היה יפה עוד יותר מאשר בערב הראשון.

שישה לילות היו לנו. היינו מטיילים על הכביש לאור הירח, מדברים, צוחקים, הוא היה שר לי שירים ששרו בקן התנועה בתל־אביב. בכל לילה הייתי מאושרת יותר – גן של פרחי עדן וציפורי שיר פרח בנפשי. בלילה האחרון הרחקנו על הכביש עד סמוך לכפר יחזקאל וישבנו על הגשר הקטן. היה כבר הרבה אחרי חצות, והירח שעלה לא מזמן, ירח מתמעט של סוף החודש, האיר באור חיוור את פניו. הוא כיוון אלי את מבטו: "מחר אני נוסע, ילדונת. תזכרי אותי?"

הבטתי בפנים האלה, שהיו בשבילי עולם ומלואו, ספגתי את המבט הנטוי אלי, והכאב מחץ אותי: "מחר אני נוסע. תזכרי אותי?" הרגשתי איך לבי נשבר. הנחתי את ראשי על הברכיים הקשות שלו ובכיתי. הוא אסף אותי בזרועותיו, הפך את פני אליו והניח את שפתיו על שפתי. זו היתה הנשיקה הראשונה, וברגע ההוא ירדו השמיים לארץ ועטפו ברכּוּת את שנינו.

"אל תבכי, ילדונת", אמר אחרי רגע ארוך, אחז את ראשי בין שתי ידיו והביט בעיני, "אל תבכי, הרי אנחנו חברים". 

---

'כי היום עובר: חיי עם יעקב שבתאי', עדנה שבתאי. עורכי הספר: מנחם פרי ומירי צפריר. הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019.
© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>