הסיפור "תרנגולת":

זו היתה תרנגולת ליום ראשון. עדיין חיה, כי השעה היתה רק תשע בבוקר.

נראתה שקטה. מיום שבת התכווצה לה בפינה במטבח. לא הביטה באיש, איש לא הביט בה. גם כשבחרו אותה, אחרי שמיששו את קרביה באדישות, לא יכלו לומר לבטח אם היא שמנה או רזה. לא ניתן כלל לנחש שיש בה שמץ של חשש.

לכן הופתעו כשראו אותה פורשת כנפיים שנועדו למעוף קצר, מנפחת את החזה, ובשניים או שלושה זינוקים מגיעה לקיר המרפסת. עוד רגע היססה – זמן שהספיק לטבחית לפרוץ בצעקה – וכהרף־עין היתה על המרפסת של השכן, ומשם, במעוף מסורבל נוסף, הגיעה לאחד הגגות. ושם עמדה, כחפץ נוי שהועתק ממקומו, היססה, רגע על רגל זו, רגע על רגל זו. המשפחה נקראה בדחיפות, ובצער ראתה את ארוחת־הצהריים שלה ליד ארובה. בעל־הבית, שנזכר בצורך הכפול, לעסוק פה־ושם בספורט ולאכול ארוחת־צהריים, לבש בגד־ים כולו זורח, והחליט לצאת בעקבות התרנגולת: בדילוגים זהירים הגיע לגג, ואז, מהססת ורועדת, בחרה זו בבהילות כיוון אחר. המרדף התחמם. מגג לגג עברו יותר מגוש בתים ברחוב. התרנגולת, שלא הורגלה במיוחד למאבק פראי על חייה, נאלצה להחליט בכוחות עצמה על הדרכים שתלך בהן, בלי שום עזרה הטבועה בגזעה. בחורנו, לעומת זאת, היה צייד רדום. אומנם השלל היה דל, אך ההדים של תרועת הקרב ושל הכיבוש הידהדו ברמה.

גלמודה בעולם, בלי אב ובלי אם, היא רצה, מתנשפת, אילמת, מרוכזת. פה־ושם השתהתה בעיצומה של המנוסה והתנשמה על כרכוב של גג, ובעוד האיש מטפס בקושי על גגות אחרים, היה לה זמן להתאושש רגע. ואז נראתה כל־כך חופשייה.

טיפשה, ביישנית וחופשייה. לא עטורת ניצחון כפי שהיה יכול להיות תרנגול נמלט. מה היה בקרביה שהפך אותה לברייה? התרנגולת היא ברייה. נכון שאי־אפשר לסמוך עליה בשום עניין. גם היא־עצמה לא סמכה על עצמה, כפי שהתרנגול מאמין בכרבולת שלו. היתרון היחיד שלה הוא שיש הרבה מאוד תרנגולות, ואם תמות אחת, בו־ברגע תצוץ אחרת, כל־כך דומה לה, כאילו היא אותה תרנגולת.

בסופו של דבר, באחת הפעמים שנעצרה להתענג על בריחתה, השיג אותה האיש. בסערת צווחות ונוצות, היא נתפסה. אחר־כך נישאה בניצחון באחת מכנפיה על פני הגגות והונחה על רצפת המטבח באלימות כלשהי. עדיין מסוחררת, התנערה מעט, ופתחה בקרקורים צרודים ומהוססים.

ואז קרה הדבר. פשוט בקדחת הבהלה הטילה התרנגולת ביצה. מופתעת, מותשת. אולי בטרם עת. אבל תיכף ומיד, כיוון שמטבע ברייתה נולדה לאימהוּת, נראתה כאם ותיקה ומנוסה. היא התיישבה על הביצה וכך נשמה לה, כיפתרה והתירה לסירוגין את עיניה. לבה, שהיה קטן כל־כך על צלחת, הרים והוריד את הנוצות ומילא בחמימות את מה שלעולם לא יהיה אלא ביצה. רק הילדה היתה בקרבת מקום וראתה הכל המומה. ואך הצליחה להתנער מרישומו של האירוע, ניתקה מן הרצפה ופרצה בצעקות:

– אמא, אמא, אל תהרגי את התרנגולת, היא הטילה ביצה! היא לטובתנו!

כולם שבו למטבח בריצה והקיפו את היולדת הצעירה בלי להוציא הגה. זו חיממה את ולדה, ולא היתה לא ענוגה לא נוקשה, לא שמחה לא עצובה, לא כלום, רק תרנגולת. ולא היה בכך גירוי לשום רגש מיוחד. האב, האם והבת הסתכלו זמן־מה, בלי שום מחשבה של ממש. איש מעולם לא ליטף ראש של תרנגולת. בסוף גמלה החלטה חפוזה בלבו של האב:

– אם תחליטי להרוג את התרנגולת הזאת, אף־פעם לא אוכל יותר עוֹף!

– גם אני! נשבעה הקטנה בלהט.

האם, עייפה, משכה בכתפיה.

התרנגולת, שלא היתה מודעת לחיים שהוחזרו לה, עברה להתגורר עם המשפחה. הילדה, כשהיתה חוזרת מבית־הספר, היתה מעיפה את הילקוט הרחק בעיצומה של הריצה למטבח. האב, מדי פעם, עדיין נזכר: "תארו לכם שהכרחתי אותה לרוץ במצבהּ!" התרנגולת נעשתה מלכת הבית. כולם, מלבדה, ידעו זאת. היא חיה לה בין המטבח למרפסת האחורית והשתמשה בשני כישוריה: שוויון הנפש וניתורי הבהלה.

אבל כשכולם ישבו בשקט בבית והיה נדמה ששכחו אותה, היתה מתמלאת אומץ קטן, שריד מהבריחה הגדולה – ומסתובבת על פני הרצפה, גופה התקדם אחרי ראשה, נינוח כאילו היתה בשדה, אם כי הראש הקטן בגד בה: הוא התנועע מהיר ומרטיט, אחוז בבהלה הנושנה של בני מינה שכבר הפכה מכנית.

מדי פעם, לעתים נדירות יותר ויותר, שבה התרנגולת ונזכרה שדמותה הצטיירה באוויר על קצה הגג, מוכנה ומזומנה להכריז. באותם רגעים היתה ממלאת את הריאות באוויר המזוהם של המטבח, ואילו התאפשר לנקבות לשיר, היא לא היתה שרה, אבל היתה הרבה יותר שמחה. אם כי אפילו ברגעים האלה לא השתנתה הבעת ראשה הריק. בשעת בריחה, בשעת מנוחה, הטלה או ניקור התירס – היה זה ראשה של התרנגולת, בדיוק כפי שתוכנן מקדמת דְנָה.

עד שיום אחד הרגו אותה, אכלו אותה, והשנים חלפו להן.

---

'קשרי משפחה', קלאריס ליספקטור. מפורטוגזית: מרים טבעון. עורך התרגום: מנחם פרי. הספריה החדשה,  ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020.
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>