הוא ישב לשתות תה על המרפסת הפונה אל הים, אחרי-כך ירד וטייל כברת-דרך נאה לאורך רציף-הטיילת, בכיוון אל בית-המלון "אֶקסֶלסיוֹר". כשחזר, דומה שכבר הגיעה השעה להתלבש לסעודת-הערב. הוא עשה כן אט-אט, בדקדקנות ובקפידה, כדרכו, שכן היה רגיל לעבוד אגב התקנת תלבושתו – ובכל-זאת מצא שהקדים מעט להיכנס אל האולם, שם כבר נקבצו רבים מאורחי המלון, זרים זה לזה ומעמידים פנים אדישות, אך שותפים זה לזה בציפייתם לארוחה. הוא לקח לו עיתון, ישב בכורסה של עור והתחיל בוחן בעיניו את הנאספים, שנבדלו באורח נעים מן החבורה שנקרתה על דרכו בעת שהותו הראשונה על האי.
אופק רחב, סובלני וחובק-כל, נפתח מולו. צלילי הלשונות השונות התערבבו עמומות אלה באלה. חליפת-הערב המקובלת בכל אתר ואתר, זה בגד-השרד של אצילוּת-המידוֹת, שיוותה לצורות ולגלגולים השונים של האנושי איזו חזות אחידה של מהוּגנוּת. נראו שם הפנים היובשניות המוארכות של האמריקני, המשפחה הרוסית מרובת-הנפשות, גבירות אנגליות, ילדים גרמנים עם אומנותיהם הצרפתיות. היסוד הסלאבי שלט בכיפה כמדומה. בסמוך לאשנבאך דיברו פולנית.
סביב שולחן-נצרים, בהשגחתה של מחנכת או בת-לוויה, התקבצה חבורה של צעירים ובני נוער: שלוש עלמות רכות, אולי בנות חמש-עשרה עד שבע-עשרה, ונער ארוך-שיער כבן ארבע-עשרה. בפליאה השגיח אשנבאך ביופיו כליל-השלמות של הנער. קלסתרו החיוור, הענוג, העטור תלתלי שיער שצבעם כעין הדבש, עם קו-החוטם הישר, המשתפל, עם הפה המצוֹדֵד ועם ארשת כובד-הראש הקדומה, האלוהית, הנסוכה על כל תוויו, העלה על הדעת פסל יווני מן הזמנים היותר נעלים, ועם כל אותה שלמות טהורה של הצורה נאצל מן הפנים האלה איזה חן חד-פעמי ואישי כל-כך, שנדמה היה לאשנבאך השקוע בהתבוננותו, כי מעולם, לא בטבע ולא באמנות, לא חזו עיניו בדבר שבריאתו עלתה יפה יותר מזה. עוד הזדקר לעין ההבדל בין העקרונות החינוכיים שעל-פיהם נהגו באחיות ובאח, מה שבא לידי ביטוי אפילו בלבושם. שלוש הנערות – הבכירה כבר יכלה להיחשב בוגרת – היו לבושות בצניעות חסודה וקפדנית עד כדי עיווּת דמותן. השמלות הקצרות יותר מדי, הפשוטות כבגדי מנזר ואפורות כעין הצִפחה, שגִזרתן תפלה ומגושמת בכוונת-מכוון וקישוטן היחיד צווארונים לבנים מופשלים, השמלות האלה סירבלו את גֵוון ושללו מהן כל נועם-צורה. השיער החלק, הצמוד יפה-יפה אל הגולגולת, שיווה לפניהן ארשת נזירית אטומה וריקה. בלי ספק היתה ידה של האֵם באמצע, אבל גם היא לא העלתה בדעתה, כמדומה, לנהוג בנער בחוּמרה הפדגוגית שכה יאתה בעיניה לחינוכן של נערות. ניכר בעליל שחייו שלו עומדים בסימן של רכּוּת ועדנה. איש לא מְלאוֹ לבו לקרֵב מספריים אל שׂערו היפה, היורד לו תלתלים-תלתלים על מצחו, על עורפו ועל אוזניו כשׂער "הנער השולף את הקוץ". חליפת-המלחים האנגלית, ששרווליה הולכים וצרים כלפי מטה ומתהדקים סביב הפרקים העדינים של ידיו הדקות, ידי ילד, החליפה הזאת על קישוריה, פתיליה ורקמתה, הוסיפה לדמותו הענוגה איזה נופך של עושר ותפנוקים. הוא ישב ופניו מופנות בחצי-צדודית כלפי אשנבאך המתבונן, רגלו האחת בנעל הלַכּה השחורה פשוטה מעט לפנים, מרפקו נתמך במסעד כורסת-הנצרים, לחיוֹ שעונה על ידו הקמוצה לאגרוף, ועל כל תנוחתו משוך איזה חוט של רישול והידור, שדבר אין לו עם הצפידוּת הנכנעת שאחיותיו הורגלו בה כמדומה. האם הוא חולה? שהרי על רקע האפלולית הזהובה של תלתלי ראשו התבלט במידה יתירה חיוורון פניו הלבנות כשנהב. ושמא אין הוא אלא ילד-שעשועים מפונק, בן-יקיר לאם אוהבת ונושאת-פנים? אשנבאך נטה לסברה הזאת. בטבעם של אמנים רבים טבועה הנטייה האנינה, הבוגדנית, לקשור כתרים לאי-הצדק שהביא את היופי לעולם, ולצדד בזכויות-היתר של הנבחרים בני-העלייה.
מלצר התהלך באולם והודיע באנגלית שהסעודה מוכנה. אט-אט נעלמו הנאספים מעבר לדלתות הזכוכית של אולם-האכילה. המאחרים, נכנסים מן האכסדרה, מכיווּן המעליות, עברו על-פני אשנבאך. בִּפנים כבר התחילו להגיש את הארוחה, אך הפולנים הצעירים עדיין לא זזו משולחן-הנצרים שלהם, ואשנבאך, מתרווח לו בניחותא בכורסתו העמוקה ומתענג על היופי שלנגד עיניו, המתין יחד עימם.
האומנת, ברייה גוצה, מסורבלת-בשר ואדומת-פנים, נתנה לבסוף את האות: בזוקפה מעלה-מעלה את גביניה הדפה את כיסאה לאחור וקדה קידה כלפי גברת גבוהת-קומה לבושה שמלה אפורה-לבנה וענודה שפעת פנינים, שנכנסה אל האולם. הליכותיה של האשה אמרו צינה ומתינות, תסרוקתה המפודרת קלוֹת וגזרת שמלתה טבועות היו בחותמה של אותה פשטות שהיא מצוות הטעם הטוב בחוגים ידועים, שאין אצילוּת מתקיימת לדידם בלא מידה של חסידות ויראת-שמיים. היה אפשר לחושבהּ לרעייתו של פקיד גרמני רם-דרג. רק עדייה לבדם אצלוּ עליה איזו תפארת פלאית – ולשוֹוים אכן לא היה ערוֹך כלל: עגילים משתלשלים ומחרוזת כפולת שלושה, ארוכה מאוד, עשויה פנינים שגודלן כדובדבן, מתהבהבות בבוֹהַק עמום.
הילדים מיהרו לקום ממקומם. הם גחנו מעל ידה של האם לנשקהּ, ואילו היא, בחיוך מאופק על פניה המטופחות, אך היגֵעות משהו וחדוֹת-החוטם, הביטה אל מעֵבר לראשיהם והפטירה כלפי המחנכת אי-אלה מלים בצרפתית. אחר-כך פנתה וצעדה לעבר דלת הזכוכית. הילדים הלכו בעקבותיה: הנערות על-פי סדר שנותיהן, אחריהן האומנת ואחרון-אחרון – הנער. לפני שעבר את הסף הפך הלה את פניו משום-מה, ולפי שלא היה שום איש אחר באולם, פגשו עיניו, הנפלאות באפרוּרית-הדמדומים שלהן, את עיניו של אשנבאך, שישב ועיתונו על ברכיו, שקוע כולו בהתבוננות ומבטו מלווה את החבורה.
---
'מוות בוונציה' מאת תומאס מאן, מגרמנית: נילי מירסקי, הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2005.
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.
.jpg)
סל ההזמנות
