טעימה מתחילת הספר:

אני צריכה להתבונן היטב: בַּמקום שבו הקנים זזים, שם נמצא טוצו.

"מה את עושה כאן כמו טיפשה? צדה זבובים?"

"חיפשתי אותך, ואני לא טיפשה! חיפשתי אותך, גמרת?"

"לא גמרתי. אני נח. מנצל את זה לסיגריה. את גם עיוורת, לא רק טיפשה כמו אחותך? את לא רואה שאני שוכב בצל ויש לי סיגריה בפה?"

"אז אתה מעשן עכשיו? לא ראיתי אותך אף־פעם מעשן קודם".

"בטח שאני מעשן, כבר יומיים. הגיע הזמן, לא?"

הוא שותק עכשיו, ומוציא את הסיגריה מהפה. הוא כבר לא ידבר יותר. תמיד כשטוצו סגר את הפה, הוא לא פתח אותו שוב שעות, כמו שאמר אבא שלו. ואם הוא היה עושה את זה עוד קודם, אין שאלה בכלל שגם עכשיו, כשהוא מעשן. וכמה הוא גדול כשהוא שוכב ככה! האם גדל, או שבגלל הסיגריה הוא נראה גדול יותר? איך אני יכולה לדבר אתו עכשיו כשהוא נעשה ככה גדול? הוא צחק לי בפנים ואמר שאני תינוקת טיפשה, כמו תמיד. אני יכולה רק לשבת לצדו בלי לזוז, לפחות אני יכולה להביט בו. התבוננתי בו ארוכות ואני מתבוננת בו עכשיו: פרצוף שחור מהשמש, שכאילו חותכים אותו שני פצעים ענקיים ובהירים - אלה לא עיניים - הדומעים מים כחולים, עמוקים וקרירים. הבטתי בתנועות הבטוחות שבהן קירב את הסיגריה אל פיו ואחר־כך הוציא אותה, כמו שעשה אביו. הביטחון שלו עורר בי רעד.

לא, הוא לא ידבר אתי יותר, ואולי לא ירשה לי אפילו להביט עליו. נעשה לי קר כל־כך למחשבה הזאת, עד שנאלצתי לעצום את העיניים ולשכב, גם כי הראש הסתובב לי כמו בפעם שהיה לי חום. עצמתי את העיניים בהמתנה לגזר־הדין. הוא לא ירשה לי יותר אפילו להתבונן בו.

"מה את עושה, קוֹפִיפָה, הלכת לישון?"

"לא, אני לא ישנה. אני חושבת".

"אז את גם חושבת? קופיפה שחושבת! ועל מה את חושבת? תיתני לי את הכבוד לדעת?"

"חשבתי לשאול אותך..."

"מה? קדימה, דברי! את נראית לי כמו תרנגולת לפני שחיטה! מה כבר קרה, דברי!"

"שום דבר, שום דבר. רציתי לשאול אותך מה זה הים".

"מספיק עם הים הזה! איזה עקשנית את! מאה פעמים הסברתי לך, מאה פעמים! הים הוא שטח גדול של מים עמוקים כמו המים בבאר בין החווה שלנו לבין החורבה שהיא הבית שלכם. רק שהוא כחול, וכמה שתסובבי את העיניים לא תוכלי לראות איפה הוא נגמר. אבל מה את רוצה להבין! את טמבלית, ואפילו אם לא היית טמבלית, אז הנשים, כמו שאבא שלי אומר, מאז שהעולם נהיה עולם, לא מבינות כלום".

"אני דווקא כן מבינה: מים עמוקים כמו בבאר, אבל כחולים".

"כל הכבוד, איחולי! אז קומי ותסתכלי מסביב! את רואה את הקְיָאנָה, את המישור מסביב? איך קוראים לַקְיָאנָה הזאת? נראה אם את מסוגלת ללמוד".

"לקיאנה הזאת קוראים קיאנה דֶל בּוֹוֶה".

"אז טוב, הים הוא קיאנה של מים כחולים, אבל בלי הרי הבזלת שאנחנו רואים בסוף. כשמסתכלים על הקיאנה של הים, לא רואים שום דבר בסוף, שום דבר לא חוסם את המראה, או יותר נכון, רואים קו דק, קו שהוא פשוט הים שמתערבב בשמיים. ולקו הזה קוראים אופק".

"ומה זה האופק?"

"אמרתי לך, זה הכל קיאנה של מים כחולים שנגמרים בשמיים, בקצה־בקצה, הכי רחוק שהעיניים יכולות להגיע".

"קיאנה של מים כחולים כמו העיניים שלך, שמתאחדת עם השמיים של המצח שלך".

"תראו על מה את חושבת! את טרובדורית, נראֶה לי, אני נשבע שאת נראית לי טרובדורית! נפלת מהמיטה הבוקר שיש לך מחשבות של משוררים?"

"ואתה, נפלת מהמיטה שאתה מעשן כמו גדול? אתה מעשן ואני... אני מסתכלת בעיניים שלך? אם אסתכל בהן אבין יותר טוב איך הוא הים".

"אז תסתכלי! מישהו אמר לך משהו? אם את כל־כך נהנית להבין מה זה הים, אז בבקשה. את בטח מאוד נהנית אם הסמקת ככה. את חמודה, אפילו שאת טמבלית, ממש חמודה! השד יודע עם מי אמא שלך עשתה אותך".

"בטוח שעם גבר, אפילו ימאי, זה מה שהיא אמרה לי".

"יופי, עכשיו אנחנו נעשים שנונים! מה קרה? בפעם האחרונה נראית מוּמיה! התעוררת פתאום באמצע הלילה?"

"כן, התעוררתי, ולא הלילה, וגם על זה רציתי לשאול אותך..."

"מה? למה שאני אדע על ההתעוררות שלך! לכי לשאול את אמא שלך. הים הוא דבר אחד אבל... אוּף, מה שתית הבוקר? את אדומה כמו שיכור! מה עוד את רוצה לשאול? תדברי ותפסיקי לנעוץ בי עיניים. די, נמאס לי, שאלוהים ישמור, כבר מסתובב לי הראש מכל המבטים האלו. איזה עיניים יפות יש לך מקרוב, לא שמתי לב. נראות דבש... השד יודע עם מי אמא שלך עשתה אותך. עכשיו אני חוזר לעבוד, נמאס לי! אוף! למה את מחזיקה אותי ככה? השתגעת?"

החום שוב התגבר, אדים עלו מהאדמה, וההרים התרחקו ושוב הכחילו. לא יכולתי לשחרר אותו, הייתי צריכה לשאול אותו למה – כשהסתכלתי בו קודם, ועכשיו כשאחזתי בזרועו - למה נולד בי אותו חשק ללטף את עצמי בַּמקום ש...

"תראו איזה מין שאלות! בגילך! איזה קרצייה את! אבא שלי צודק, קרצייה! את לא מתביישת?"

"ולמה אני צריכה להתבייש? אם אני גיליתי בלי שמישהו אמר לי, אז זה אומר שכולם מגלים".

"חכמה! היגיון בריא! תיזהרי, פִּיצִ'ירִידָה. לטובתך, תעזבי את הזרוע שלי. הדם עולה לי לראש, תיזהרי!"

"למה להיזהר? אני לא מפחדת ממך, ואתה צריך לענות לי. תענה לי, ידעת את זה?"

"בטח שידעתי! את חושבת אותי לסתום? אני גבר, ואם לא תעזבי אותי אני אלטף אותך ככה שנעשה פה חביתה".

"אז בוא נעשה את החביתה הזאת. אני לא מפחדת! אני כבר בת תשע! זה אתה שמפחד. איזה מין גבר אתה! אתה רועד כולך!"

הוא השתחרר וקם. באופן מוזר נגמר לי הכוח בידיים, ובכל־זאת, כשראיתי אותו עומד ומרים את הכובע מהאדמה בלי להביט בי, ואני לא הצלחתי לקום, התגלגלתי על האדמה ותפסתי לו את הקרסוליים בידיים שלי. פחדתי שייתן לי בעיטה, אבל הוא, במקום זה, עם הכובע ביד, רכן בהתחלה עם הידיים קדימה כאילו כדי להזיז אותי, ואז נפל על הברכיים ואז עלי. עיניו היו עצומות. האם הוא קיבל מכה כשנפל? האם התעלף? עברו מאה שנים. לא העזתי לדבר. פחדתי שיתנתק ממני. וחוץ מזה, גם אם הייתי רוצה, כבר לא היה לי עכשיו כוח אפילו להזיז את השפתיים. לא הכרתי את העייפות המשונה הזאת, עייפות מתוקה, מלאה צמרמורות שצפתי עליהן. מאחורי גבי בלי ספק נפערה תהום שעשתה לי סחרחורות, אבל הצמרמורות החזיקו אותי תלויה באוויר. פקחתי את עיני ושמעתי את קולי אומר:

"עכשיו אני יודעת מה זה הים".

---

'אמנות השמחה', גוליארדה ספיינצה. מאיטלקית: שירלי פינצי לב. עורך התרגום: מנחם פרי. הספריה החדשה,  ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020.
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>