באשמורת השניה של הלילה מתעורר בן עטר בלטיפה, מדמה בנפשו שגם בשנתה אין האשה הראשונה שוכחת להודות לו על העונג שהסב לה. ובאפילה המתערסלת סביבו מעדנות הוא מקרב אל פיו את היד המלטפת, להטביע בה נשיקה נוספת. אבל הלהט והיובש הקורנים אל שפתותיו מעמידים אותו תיכף על טעותו, ובתיעוב הוא משליך מעליו את ידו של העבד השחור, שחש ברתיעת אדונו ונעלם. וכמוֹת שהוא, עירום ומנומנם מאוד, כבר חוזרת דאגת המסע לכוסס בנפשו. והוא מגשש לבדוק אם הצעיר, שהעז לחדור כך אל מעמקי מישכבו על מנת להעירו, לא שלח יד גם אל חגורת אבני חן, שאותה הוא ממהר לאזור בטרם יתעטף בגלימתו. חרש, בלא מלה של פרידה, הוא חומק מן התא הקטן ומטפס בסולם החבלים אל הסיפון. ואף שנהיר לו שהסתלקותו, ככל שתהא חרישית, תעיר את האשה, הוא בטוח שזו תדע למשול ברוחה ולא תנסה לעכב בעדו, שהרי לא רק שידועה לה החובה שמוטלת עליו עכשיו, אלא אפשר שהיא גם שותפה לתקווה שיספיק למלא אותה בטרם יעלה השחר.
אבל לפי שְׁנינוּת ניצנוצם של כוכבי הקייץ הגודשים את הרקיע עוד רחוק השחר. וגם הרוח, שפורמת עכשיו בעדינות את קורי השינה מעיניו של העולה אל הסיפון, אינה זו הנולדת בפתאומיות לקראת האשמורה השלישית, אלא רק אדווה קלילה החוזרת ונמוגה בחלל, שכבר אתמול, על פי הצלבת הרוחות וריחות המים, זיהו בו כולם את המיפרץ של רוּאן, שאליו הם נכספים מאז הפליגו מן המאגרבּ לפני יותר מארבעים יום. וכדי לא לאבד את המקום המדויק שנפתח בו הנהר שיוליך אותם אל לב ארץ הפרַנקים, הורה רב הספנים, עוד בטרם שקיעה, לעצור את הספינה, להטיל עוגן, להציב ולקשור את שני משוטי הכיוון, ולגלגל את המיפרש הגדול על הכנף הארוכה שמרחפת על פני תורן הנטוי באלכסון רך. ובחלל הסיפון, שהשתחרר מן המשב החונק של משולש הבד הגדול, הפכו סולמות החבלים לערסלים מאולתרים בשביל הספנים, שגם בשעת לילה עמוקה ופנימית זו אינם מוותרים על סקרנותם, ומחרכי עיניים מנומנמות הם בוחנים כיצד היהודי, אדון הספינה, מטעין מחדש את תשוקתו, דואג שלא ייכשל ולא יכשיל את האשה השניה, שמחכה לו בירכתי הספינה.
בינתיים נשמע צליל פעמונים רפה, ומבין סלי המטען מגיחה הצללית הדקה של העבד שהעיר קודם את אדונו בלטיפת יד נועזת וממושכת, ועתה הוא מושיט אליו בפנים חתומות קערה מלאה מים זכים. והרי יכול היה, חושב בן עטר בטינה בעודו מרענן את פניו במים הצוננים, להסתפק בצילצול הפעמונים הקטנים התלויים על בגדו, במקום לחדור כך אל תוך מישכבו כדי להגניב מבט במערומיו ובמערומי אשתו. ובלא שום מלה של אזהרה או נזיפה הוא סוטר לפתע בכל כוחו על פניו השחורות של העבד,שמתנדנד מן המכה החזקה אבל לא נראה מופתע, גם לא מבקש הסבר. מאז החל המסע הזה הוא מורגל שאין בספינה אדם שחושׂך ממנו את שבטו ולוּ רק כדי לרסן את בן המידבר הזה, שמשעה שנלקח אל מרחבי הים איבד את יציבותו, וכמו חיית טרף קטנה ומהירה, שאֵימה נופלת עליה מייד עם כליאתה, החל משוטט יומם ולילה בין כוכי הספינה ומבוכיה, כדי להתרפק בנגיעה על כל מה שנשמה באפו, אדם או בעל חיים. ואומנם כבר התייאשו ממנו אבּוּ לוּטְפי ורב הספנים וגמרו בדעתם להוריד אותו באחד הנמלים ולאסוף אותו רק בדרך חזרה, אלא שהרוח הטובה שנשבה במיפרשם בשבועיים הראשונים החליקה אותם הרחק מגבול האמונה הנכונה של חצי האי האיבֶּרי, ובכפר הדייגים הסמוך לסַנטיָאגוֹ דה קוֹמפּוסטֶלה, שם הצטיידו במים טריים, כבר לא היה בנמצא שום מוסלמי שאפשר יהיה לבקש ממנו לפרושׂ ולוּ חסות ארעית על הנער המבוהל. בידי נוצרים סירבו הערבים להשאיר אותו, כי היטב ידעו שבהתקרב שנת האלף לא יקבלו בחזרה את שהפקידוּ, אלא נוצרי חדש, קטן ומדוכא.
והלוא בגלל אותן שמועות שהציפו בשנה האחרונה את אנדלוסיה והמאגרבּ, על אודות בהלה דתית וקנאוּת חדשה שמתפשטות בנסיכויות ובמלכויות של הנוצרים, החליטו הסוחר היהודי ושותפו הערבי אבּוּ לוּטפי לצמצם את תנועתם ביבשה, שלא לסכן את עצמם ואת סחורתם במסע בין טירות, כפרים, אחוזות ומינזרים, הרוחשים מאמיני צלב, שאף על פי שנפשם משתוקקת ונלהבת אל המשיח הפצוע שיירד מן השמיים לחגוג את שנת האלף להולדתו, גם חוששים הם שבאותה שעת כושר יבוא חשבון על חטאים שנצברו, ובעיקר על שעדיין מתהלכים ביניהם, חופשיים ושלווים, יהודים ומוסלמים קשי עורף, שאינם מודים באלוהות המצולבת, אף אינם מצפים ממנה לשום גאולה. ולפיכך, בימי דימדומים אלו, כשהאמונות מתחדדות בתפר שבין אלף לאלף, מוטב למָעֵט בפגישות עם מאמינים של דת אחרת, ולהסתפק, לפחות רוב הדרך, בפגישות עם הטבע בלבד, כגון הים, שגם אם מתגלגלים בו לפעמים הפכפכוּת וזדון, בכל זאת אין הוא חייב דבר לְמה שמעֵבר להשׂגתו. וכך, במקום לפנות מזרחה, לחלוף על פני צוקי גיברלטאר, להצפין בים התיכון עד שפך הרוֹן, לשייט במעלה הנהר הגדול הרוחש כלי שייט מקומיים, ומשם, בדרכים משובשות, הומות קנאים מחפשי כַּפרות וקורבנות, לגשש אל עיר הנמל הרחוקה – החליטו לשמוע בעצת יורד ים ותיק ומנוסה, שהציע להם דרך אחרת, שקטה אף נועזת. כי זה האיש, עַבְּד אל שָׁאפי שמו, שאבי סבו נלקח בשבי באחת הפשיטות האחרונות של הוויקינגים על אנדלוסיה והוכרח לבלות עם שוביו שנים ארוכות בימים ובנהרות של אירופה, הביא להם שתי מפות קלף ישנות וצבעוניות, עם ימים ירוקים ויבשות צהבהבות עתירות מיפרצים אדומים ונהרות כחולים שאפשר לחדור איתם כמעט לכל מקום. במבט בוחן היו אומנם שתי המפות שונות זו מזו לא מעט, וארץ הסקוטים, למשל, שהופיעה במפה האחת, נעדרה מן האחרת ואת מקומה כיסה הים, אבל שתי המפות הגיעו לעמק השווה בנוגע למציאותו של נהר צפוני פתלתול, אף שכינוהו בשמות מעט שונים, אשר בכוחו להשיט את הסוחרים הצפון אפריקאים, מבלי שתדרוך כף רגלם ביבשה, הישֵׁר מנמל טאנג'יר אל העיירה הקטנה והרחוקה פאריס, שאליה נרתע מפניהם לפני שנה שותפם השלישי, רפאל אבולעפיה.
---
'מסע אל תום האלף' מאת אברהם ב. יהושע, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1997.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.
.jpg)
סל ההזמנות
