בפעם הרביעית בארבע השנים הללו ניצבה בפניהם הבעיה איזו מתנת יום-הולדת להביא לאיש צעיר שדעתו נטרפה עליו חשׂוּכת-מרפּא. הוא לא השתוקק לכלום. חפצים מעשה-ידי אדם היו בשבילו כוורות של רוע, הומות פעילוּת זדונית שרק הוא לבדו יכול לקלוט, או נוֹחוּיות גסות שאין למצוא להן שום שימוש בעולמו המופשט. לאחר שפסלו שורת פריטים שעלולים לעצבן אותו או להפחידו (כל דבר מסוג המכשירים, למשל, היה טאבו), בחרו הוריו מעדן פשוט ותמים: סלסילה עם עשר ריבות פרי שונות בעשר צנצנות קטנות.
כשנולד כבר היו נשואים זמן ארוך: שני עשורים חלפו, ועכשיו הם היו ממש זקנים. שׂערה האפור-צהבהב היה עשוי ברישול. היא לבשה שמלות שחורות זולות. לא כנשים אחרות בנות-גילה (כמו גברת סוֹל, השכנה שלהם מן הדירה הסמוכה, שפניה היו כל-כולן ורודות וסגלגלות מאיפור, וכובעה היה צרור פרחים של גדת-נחל) הגישה היא פרצוף חשוף לָאור מגלה-הפגמים של ימות האביב. בעלה, שבארץ הישנה היה איש-עסקים מצליח למדי, היה תלוי עכשיו לגמרי באחיו איסאק, אמריקאי אמיתי עם ותק של כמעט ארבעים שנה. הם פגשו אותו לעתים נדירות, וכינו אותו "הנסיך".
באותו יום שישי השתבש הכל. הרכבת התחתית שבקה חיים בין שתי תחנות, ובמשך רבע שנה אי-אפשר היה לשמוע דבר מלבד ההולֶם הצייתני של הלב ורשרוש העיתונים. האוטובוס שהיה עליהם לקחת אחר-כך הניח להם לחכות יובלות; וכשכבר הגיע היה דחוס ילדי תיכון להגנים. גשם שוטף ירד כשהלכו במעלה השביל החום המוביל לסניטריום. ושם הם חיכו שוב; ובמקום שהנער שלהם ידשדש אל תוך החדר, כפי שעשה בדרך-כלל (פניו המסכנים מוכתמי חטטים, מגולחים ברישול, זעופים, מבולבלים), הופיעה לבסוף אחות שהכירו, ולא חיבבו, והסבירה במאור, שהוא שוב ניסה לשים קץ לחייו. הוא בסדר, אמרה, אבל ביקור עלול להפריע לו. המקום סבל כל-כך ממחסור בכוח-אדם, ודברים הלכו לאיבוד או התערבבו בקלות כזאת, שהם החליטו לא להשאיר את המתנה שלהם במשרד, אלא להביא לו אותה בפעם הבאה שיגיעו.
היא חיכתה שבעלה יפתח את המטרייה שלו, ואז נטלה את זרועו. הוא כיחכח שוב ושוב לנקות את גרונו בדרך מהדהדת מיוחדת שהיתה לו כשהיה נסער. הם הגיעו למחסה של תחנת-האטובוס מעֵבר לרחוב, והוא סגר את המטרייה. במרחק מטרים מעטים, תחת עץ מתנודד ונוטף, פירפרה אֵינאוֹנִים בִּשלולית ציפור חסרת-נוצות זעירה, חצי-מתה.
במשך הנסיעה הארוכה לתחנת התחתית לא החליפו היא ובעלה מלה; ובכל פעם שהציצה בידיו הזקנות (ורידים נפוחים, עור עם כתמים חומים) הנלפתות ומתעוותות מעל ידית המטרייה, חשה בלחצן המעפיל של דמעות. כשהסתכלה סביבה בתקווה שדעתה תיתָּלה במשהו, נגרם לה מן הלם רך, תערובת של חמלה ופליאה, למראה אחת הנוסעות, נערה בעלת שיער כהה וציפורני-רגליים אדומות מלוכלכות, שהתייפחה על כתפה של אשה מבוגרת יותר. למי היא דומה, האשה הזאת? היא דמה לרֶבֶּקה בּוֹריסוֹבְנָה, שבתה התחתנה עם אחד הסוֹלוֹבֵייצ'יקים – במינסק, לפני שנים.
בפעם האחרונה שבנם ניסה לשלוח יד בנפשו היתה השיטה שלו, במִלותיו של הרופא, מלאכת-מחשבת של כושר-המצאה; והוא היה מצליח, אלמלא חולה-חבֵר מתקנא חשב שהוא לומד לעוף – ועצר בעדו. מה שבאמת רצה לעשות היה לקרוע חור בעולמו ולהימלט.
---
'האנתולוגיה החדשה' בעריכת מנחם פרי, שני כרכים, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2000.
© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד ו/או למי שמסרו לה זכויות לצורך הדפסה באנתולוגיה זו.
.jpg)
סל ההזמנות
