פתיחת הספר:

השמש זרחה, בלית־ברירה, על האֵין־חדש. מֶרפִי ישב מִחוּצָה לה, כאילו הוא חופשי, במבוי סתום בווסט בְּרוֹמפְּטון. כאן, בערך שישה חודשים, הוא אכל, שתה, ישן, התלבש והתפשט, בכלוב בגודל בינוני, שצדו הצפון־מערבי חולש על המראה הרצוף של כלובים בגודל בינוני שפניהם דרום־מזרחה. בקרוב ייאלץ למצוא סידור אחר, שכן המבוי שלו נידון להריסה. בקרוב ייאלץ לשנס מותניים ולהתחיל לאכול, לשתות, לישון, להתלבש ולהתפשט בסביבה זרה לגמרי.

הוא ישב עירום בכיסא־הנדנדה שלו מעץ טיק בגוון טבעי, שהובטח כי לא ייסדק, לא יתעקם, לא יתכווץ, לא יחליד ולא יחרוק בלילות. הכיסא היה שלו, הכיסא מעולם לא עזב אותו. הפינה שבה ישב הוסתרה בווילון מהשמש, השמש הָעתיקה המסכנה השוהה שוב במזל בתולה, בפעם המיליארד. שבעה צעיפים החזיקו אותו במקומו. שניים כפתו את שוקיו אל הרגליים של כיסא־הנדנדה, אחד הצמיד את ירכיו למושב, שניים הידקו את חזהו ובטנו למשענת, אחד את שורשי־כפות־ידיו לתמוֹכה שמאחור.

רק התנועות המקומיות ביותר היו אפשריות. זיעה נטפה ממנו, הידקה את הרצועות. נשימתו היתה בלתי־מורגשת. עיניו, קרות ויציבות כעיני שחף, בהו בזוהר הססגוני שהותז על עטרות הכרכובים, אשר התכווץ ודהה. שעון קוקייה, שקרא אי־שם בין עשרים פעם לשלושים, הפך להד של צעקת רחוב, שעכשיו, בכניסתה למבוי, השמיעה: קְוויד פְּרוֹ קְווֹ! קְוויד פְּרוֹ קְווֹ! *

אלה היו מראות וצלילים שלא אהב. הם עיכבו אותו בעולם אשר אליו השתייכו, בניגוד לו־עצמו, כך אהב להאמין. הוא שאל את עצמו במעומעם מה מנתץ את אור־השמש שלו, על איזו סחורה מכריזים שם חוץ. במעומעם, מאוד במעומעם.

הוא ישב כך בכיסאו משום שהדבר הסב לו עונג! תחילה הסב עונג לגופו, הרגיע את גופו. אחר־כך שחרר את רוחו. כי עד שגופו לא נרגע לא היתה רוחו יכולה להתעורר לחיים, כמתואר בפרק שש. והחיים ברוחו הסבו לו עונג, עונג כזה, שעונג זה לא מלה.

הוא הביא את כיסא־הנדנדה לשיא תנועתו, ואז נרגע. העולם גָווע לאטו, העולם הגדול, שבו קראו קוויד פרו קוו כהכרזה על סחורה, והאור אף־פעם לא דעך בו פעמיים באותה צורה, גווע לטובת העולם הקטן, כמתואר בפרק שש, אשר בו היה יכול לאהוב את עצמו.

כחצי מטר מאוזנו פרץ הטלפון בנאצותיו. הוא שכח להסיר את השפופרת מכַּנה. אם לא יענה מיד, תגיע בעלת־הבית שלו בריצה לעשות את זה, או יגיע דייר אחר כלשהו. אז ייחשף, כי דלתו אינה נעולה. אין דרך לנעול את דלתו. החדר מוזר, הדלת תלויה מנותקת מציריה, ועם זאת, טלפון. אבל הדיירת האחרונה היתה יצאנית, הרבה מעבר לשיא שלה אשר חטאיו היו כשָׁני. הטלפון, שהיה לה שימושי בימי הזוהר שלה, היה בימי נפילתה כאוויר לנשימה. שכן רק כשלקוח מפַּעַם התקשר, הרוויחה כסף. אז היתה מפוצָה על שנגרמה לה אי־נוחות מיותרת.

מרפי לא הצליח לשחרר את ידו. הוא ציפה בכל רגע לשמוע את הצעדים הבהולים של בעלת־הבית במדרגות, או של דייר אחר כלשהו. קרקורו השלֵו והחזק של הטלפון לעג לו. לבסוף שחרר יד ותפס בשפופרת, שמרוב לחץ הטיח אותה אל ראשו במקום להשליכה לרצפה.

"יפָרֵק אותך אלוהים", הוא אמר.

"הוא כבר עושה את זה", היא ענתה. סילְיה.

הוא הניח את השפופרת בזריזות בחיקו. החלק שלו שאותו תיעב השתוקק לסיליה, החלק שאהב התחלחל מעצם המחשבה עליה. הקול קונן חלושות מול בשרו. הוא עמד בזה זמן־מה, ואז הרים את השפופרת ואמר:

"את לא מתכוונת לחזור מתישהו?"

"יש לי את זה", היא אמרה.

"את מספרת לי", אמר מרפי.

"לא לזה אני מתכוונת", היא אמרה, "אני מתכוונת למה שביקשת ממני –"

"אני יודע למה את מתכוונת", אמר מרפי.

"פגוש אותי בָּרגילה בָּרגיל", היא אמרה. "אני אביא את זה".

"אי־אפשר", אמר מרפי. "אני מצפה לחבר".

"אין לך חברים", אמרה סיליה.

"נו", אמר מרפי, "לא בדיוק חבר, מין טיפוס מצחיק שנתקלתי בו".

"אז תיפטר ממנו קודם", אמרה סיליה.

"אי־אפשר", אמר מרפי.

"אז אני באה אליך", אמרה סיליה.

"לא כדאי", אמר מרפי.

"למה אתה לא רוצה לפגוש אותי?" אמרה סיליה.

"כמה פעמים אני צריך לומר לך", אמר מרפי, "אני מצפה ל–"

"תקשיב", אמרה סיליה. "אני לא מאמינה לך בעניין הטיפוס המצחיק שלך. אין חיה כזאת".

מרפי לא ענה. האני שאותו ניסה לאהוב היה מותש.

"אני אבוא בתשע", אמרה סיליה, "ואני אביא את זה. אם לא תהיה שם –"

"כן", אמר מרפי. "נניח שאני אצטרך לצאת?"

"שלום".

הוא האזין זמן־מה לקו המנותק, שמט את השפופרת לרצפה, שב וחיבר את כף־ידו לתמוֹכה האחורית, נידנד את הכיסא. אט־אט הרגיש טוב יותר, רוגש וחי במוחו, בחופש של הבהיר והאפל האלה שאינם מתנגשים, אינם מתחלפים זה עם זה, אינם נמוגים או מתבהרים אלא לצורך שוּתפוּתם, כמתואר בפרק שש. הנדנוד הפך מהיר יותר ויותר, קצר יותר ויותר, הססגוניות נעלמה, הצעקה במבוי נעלמה, בקרוב ישקוט גופו. רוב הדברים תחת הירח נעשו איטיים יותר ויותר, ואז נעצרו, כיסא־הנדנדה החיש את מהלכו ואז נעצר. בקרוב ישקוט גופו, בקרוב הוא יהיה חופשי.

* מידה כנגד מידה.

---

'מֶרפי', סמואל בקט. מאנגלית: עמרי אשר. עריכה מן המקור: מנחם פרי. הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020.
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>