פתיחת הספר:

המורה אינה מבחינה בנקישה בדלת. גם התלמידים, שהסיפור לכד את לבם, אינם שמים לב אליה. זה שיעור אחרון לפני חופשת חג־המולד, ובחלונות הגדולים עדיין מתעופפים עלי שלכת אחרונים. תלמידי הכיתות העליונות, המתקשים להיפרד זה מזה, מתגודדים בחצר ליד הורים שבאו לאסוף את תלמידי הכיתות הנמוכות. אבל המורה אמיליה ג'ירוֹני, שזה השיעור האחרון שלה לפני פרישתה לגמלאות, מסרבת לשחרר את תלמידיה בטרם תסיים להרעיף עליהם מאנושיותו של אֶדמוֹנדוֹ דה אָמיצ'יס.

רק אַנדרֶאָה, המשתומם על נער שמתעקש לסעוד את גסיסתו של חולה זר במקום לחזור לכפר עם אביו שהבריא, קולט את הנקישה וממהר לקטוע את סיום הסיפור: המורָה, דופקים על הדלת. ועדיין עם 'הלב' פתוח בידה הולכת המורה לדלת ומזהה את האורח. צִ'יצִ'ילוֹ, היא קוראת בשמחה בשמו של תלמיד הכיתה העליונה שקפץ לכאן ישר מדפי הסיפור להודיע שהתלמידה רָקֶלֶה לוצאטו מתבקשת לבוא למנהלת עם הילקוט ועם המעיל.

ובמרכז הכיתה מזדקפת מיד, כמו ציפתה לבשורה, נערה נאה ותמירה, מתולתלת שיער. עיניה בוערות, והיא מכניסה לילקוטה בתנועות זריזות את הספרים ואת המחברות, ובפסיעות רכות ניגשת לקחת את מעילה. אלא שהמורה, המתקשה להיפרד לתמיד מתלמידה אהובה, מעכבת אותה ועונדת לה רצועת משי צרה על ידה הדקה. תבקשי מאבא, היא אומרת, שימצא לך את 'הלב' ותסיימי לקרוא את הסיפור הזה בעצמך, ואולי גם סיפורים אחרים מהספר. אבל כבר בבית־הספר היסודי קראנו את כל 'הלב' הזה, רוטנת רָקֶלֶה, למה צריך לקרוא אותו שוב? כי שוכחים, אומרת המורה, לכן צריך לקרוא ולהיזכר, ובשנה החדשה תבואי אלי ותספרי מה הרגשת ומה חשבת, ואם הצטערת, או אפילו בכית, אז על מי זה היה - על החולה הזר, או על צ'יצ'ילו שסירב לנטוש את מיטתו?

אבל איך אספר לך? תמהה התלמידה, הרי כבר לא תהיי פה, יותר לא תלמדי אותנו. נכון, מחייכת המורה, לא פה, לא בבית־הספר, אלא אצלי בבית. הנה, סרט המשי הזה יזכיר לך אותי. וביד זהירה היא נוגעת בראש המתולתל, ושולחת את הנערה ואת הנער אל המסדרון, שאת אפלוליתו מנַמֵר אור המסתנן מהכיתות הריקות.

אתה לא צריך להוביל אותי, אני יודעת את הדרך. אבל השליח אינו מוכן להרפות מהתלמידה הקורנת ביופיָה. המנהלת שלחה אותו להביא אותה, וכך יעשה. רָקֶלֶה בוחנת את הנער בהיר השיער, הגדול ממנה בשלוש שנים. האם באמת קוראים לו צ'יצ'ילו? לא, הוא צוחק, מה פתאום? אז למה לא תיקנת אותה? כי אני מכיר את האמיליה הזאת, גם אני למדתי אצלה, ואני זוכר שהיא אוהבת להדביק לתלמידים שמות של דמויות מהסיפורים שהיא מלמדת. אז איך קוראים לך באמת? אנריקו. אנריקו? מחייכת רָקֶלֶה, הרי זה שמו של הגיבור של כל 'הלב'. אולי, אני כבר לא זוכר, אבל אפילו שזה שמו, אז מה? גם אני אנריקו, וככה זה יישאר. הנה הגענו.

המנהלת נעדרת מחדרה, והשליח הדבק בשליחות שהתחבבה עליו מוליך את רָקֶלֶה לחדר־המורים, שנאספו בו מורים ועובדים סביב עוגת פָּנֶטוֹנֶֶה ענקית, בעלת כיפה מתגבהת, שֶׁבְּלוּלים בה צימוקים ושברי פירות יבשים וקליפות הדרים מסוכרות, לחגוג את בוא השנה החדשה. וכדי לא לאבד את התלמידה הצעירה בהמולה, אוחז אנריקו בידה העדינה ומפלס לה דרך אל המנהלת. הנה התלמידה שביקשת ממני להביא אלייך, ואם צריך, אני יכול להביא אותה גם לחזרה של ההצגה.

אבל רקֶלֶה, למרות יופיָה, לא תשתתף בהצגה, ואפילו לא תשיר במקהלה, כי אבא שלה לא מרשה לה. אבא שלה? תמה אנריקו, למה? אך המנהלת מתעלמת משאלתו ולוקחת את התלמידה למשרדה, ושם היא מבשרת לה שהמזכירה של סבא שלה התקשרה לבקש שרקֶלֶה לא תחזור הביתה, אלא תגיע למשרד, כי אביה ואמה עדיין מתעכבים בבית־החולים בוונציה.

---

'הבת היחידה', אברהם ב. יהושע. עורך הספר: מנחם פרי. הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2021.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>