כל הטורים האישיים >>>

כל הטורים של מנחם פרי >>>

חיפוש טורים

במלאת שלושים שנה למותה של נטליה גינצבורג מספר מנחם פרי על שיחת טלפון ביניהם שהשפיעה על המשך דרכה של הספריה החדשה. ובשולי הדברים: הערה על "עריכה מדעית".

נטליה גינצבורג מתה לפני שלושים שנה, בת 75, בלילה שבין ה-6 ל-7 באוקטובר 1991. הרומאן ארוך-השנים שלנו עם כתיבתה החל עוד בחייה, ולאחרונה תפס תאוצה מחודשת: החודש רואים אור אצלנו בשני כרכים 11 המחזות שכתבה גינצבורג, ובדצמבר יופיע הכרך 'חמישה רומאנים קצרים וסיפורים אחרים', הכולל תרגומים מחודשים של חמישה מן הרומאנים הקצרים הבלתי-נשכחים שלה, ואת כל הסיפורים הקצרים שלה שבחרה לכנס בספרים. עוד ממתין לנו הרומאן האחרון שכתבה, 'משפחת מנצוני', בתרגומו של מירון רפופורט, ולאחר הופעתו יהיו מתורגמים לעברית בספריה החדשה כל הסיפורת והמחזות של גינצבורג. בתוכנית גם הכרוניקה המצמררת 'סֶרֶנָה קרוז', והביוגרפיה של נטליה גינצבורג – שתיהן בתרגום שירלי פינצי לב.

הכל התחיל בשיחת טלפון ארוכה שלי עם נטליה גינצבורג בדצמבר 1987, ארבע שנים לפני מותה. מוקדם יותר באותה שנה, עם הופעת 'הטבלה המחזורית' של פרימו לוי בתרגומו של עמנואל בארי – התרגום הראשון מאיטלקית שהעזתי לערוך – הכנתי בעזרת בארי רשימה ארוכה של ספרים איטלקיים שהחלטנו לתרגם. בנוסף ללוי כיכבו בה, בין השאר, נטליה גינצבורג ואלזה מורנטה, שבאותם ימים טרם הופיעו ספרים שלהן בעברית. מבין ספרי גינצבורג רצינו לפתוח ברומאן 'כל אתמולינו' (בתרגום ניצה בן-ארי). אורלי פקר, אז סוכנת ספרותית שעמלה להשיג לנו את זכויות התרגום של כל האיטלקים, הודיעה לי שבנוגע לגינצבורג התעוררה בעיה עם אֵינאודי, ההוצאה שלה באיטליה. באותם ימים לא יכולנו להציע מקדמות גבוהות מ-1,500 דולר, והוצאה ישראלית אחרת התחרתה בנו והציעה מקדמה "אגדית", של 5,000 דולר. העניין נראה אבוד.

פקר יעצה לי לדבר עם גינצבורג עצמה, והשיגה לי את מספר הטלפון שלה ברומא. בפיק ברכיים צלצלתי.

.........

המחזות של נטליה גינצבורג
.........

גינצבורג ענתה לטלפון בקול נמוך, מעט צרוד, ובנימה כמו מתנצלת: האנגלית שלה היתה רצוצה (השפה הזרה היחידה שידעה היתה צרפתית, שאני לא מדבר בה). אבל הדיבור הלא-קולח שלי באנגלית הרגיע אותה עד מהרה, והשיחה קירטעה בשטף.

סיפרתי לגינצבורג שהספריה החדשה (שאז עדיין נקראה "הספריה") היא סדרה צעירה, אבל מוערכת ומצליחה, וכי לידה פועל כתב-עת ספרותי מוביל, 'סימן קריאה', בן למעלה מ-15 שנה. המקדמה ששותפי מאפשרים לי להציע אמנם נמוכה יותר מהצעה אחרת, אמרתי לה, אבל ההתקשרות עמנו תהיה ארוכת-טווח, אנחנו לא נסתפק בספר אחד שלה, אלא נפתח בפרויקט מתמשך: במהלך השנים נוציא את כל כתביה – הפלגתי בתוכניות – וספריה יימכרו אצלנו בעשרות-אלפי עותקים; כמעריץ של כתיבתה אפעל להפיכת ספריה לחלק ממחזור הדם של הספרות הישראלית, דבר שבכוחי לעשות, התרברבתי.

גינצבורג שאלה שאלות של מתעניינת אמיתית – על 'סימן קריאה' ו'ספרי סימן 'קריאה', על תוכניות הסיפורת המתורגמת שלנו בכלל והאיטלקית בפרט. שום פקפוק או חשדנות לא ניכרו בשיחתה האמפתית. היא נשמעה כמו אם המעודדת את בנה לספר לה על הצלחותיו. בסוף השיחה סיכמה כי תורה לאינאודי להעדיף את ההצעה שלנו על-פני ההצעה המתחרה.

ההמשך ידוע: ספריה של נטליה גינצבורג חישמלו את הקוראים ואת הביקורת בארץ, והיו כולם רבי-מכר. כך ניסחה את מצב-העניינים רונית מטלון ב-2001 במוסף "ספרים" של 'הארץ', עם צאת 'ולנטינו':

"יש משהו מעורר השתאות באורח שבו התאזרחו ספריה של נטליה גינצבורג בספרות הישראלית: הציפייה של קהל הקוראים, החום נטול הפניות של הביקורת, שמקופלת בו מין אנחת רווחה של 'סוף-סוף', ההצלחה במצעדי רבי-המכר, ובעיקר – אותו סוג של חשמל שמייצר לפעמים ספר בשדה היקר, המסוכסך והמסתורי שבינו לבין הקורא. לעתים רחוקות, אם בכלל, זוכה ספר מתורגם לכניסה כזו לתוככי בית שאליו נקלע באחד מגלגוליו: לא לפרוזדור, לחדר האורחים או למרפסת, אלא בפנים-בפנים – למטבח ולחדר השינה, לזירות האינטימיות של הסצנה התרבותית".

בשולי הדברים: הערה על "עריכה מדעית"

ספרי המסות המצודדים של נטליה גינצבורג הולכים אף הם ומיתרגמים לעברית, וזו בשורה משמחת. אחרי ההצלחה של 'המידות הקטנות' בתרגומו הנאה של יונתן פיין, שיצא בהוצאת תשע נשמות, תורגם עכשיו בהוצאת מגנס הכרך הבא אחריו, Mai devi domandarmi, וזכה בעברית לשם הכבד, הלא-גינצבורגי, 'אל תשאלי אותי לעולם'; את השם הזה, הלקוח משורה ב"לוהנגרין" של וגנר, אופרה שגינצבורג העריצה – "Nie sollst du mich befragen" – היה מוטב לתרגם: "אף-פעם אל תשאלי אותי", ובעצם: "אף-פעם אל תחקרי אותי".

אלא שהשם הוא הקטנה בבעיותיה של המהדורה העברית המוזרה הזאת. מעיבה עליה שורת מחדלים, המסתיימת בקרשנדו של תצוגת תעתועים באחרית הדבר של מנואלה קונסוני, עורכת הסדרה שבה ראה אור הספר.

רבים בחשו בקדירה: יש לספר מתרגמת (אספיר מילמן), עורך תרגום (אמוץ גלעדי), עורך של הטקסט העברי (בני מר), ולבסוף ערכה קונסוני "עריכה מדעית" (לאיזו עריכה מדעית זקוק ספר של מסות בגובה העיניים?). ומאחר שהספר הוא חלק מסדרה אקדמית יש לו גם מערכת מכובדת: אריאל הירשפלד, אורי ש. כהן וקיארה קראדונה. חברי מערכת בסדרות כאלה סומכים את ידיהם על העורכים-בפועל ואינם מעורבים בעשיית הספרים, אך שמם הוא מעין חותמת איכות.

עריכת תרגום מפוצלת, של עורך אחד המשווה את הטקסט למקור ואחריו עורך אחר האחראי על "גיהוצה" של העברית, מזמינה תוצאות בעייתיות ולעתים אף סילופים ניכרים. הקוראים נחשפים לטקסט המגוהץ, הקולח (לעתים אף יותר מן המקור המחוספס-במתכוון), ולא מעלים בדעתם שאינם קוראים טקסט שווה-ערך למקור. זה קורה לעתים לא-נדירות, בעיקר בתרגומים שאינם מאנגלית. למעשה, בהוצאות רבות מקובל לערוך תרגום ללא השוואה למקור – כאילו היה טקסט עצמאי. בני מר, עורך הטקסט העברי בספר זה, הוא מתרגם מחונן ומנוסה, והתרגום שערך נשמע לא רק קולח אלא גם גינצבורגי. תרומתו רבת-הכישרון ניכרת גם בציטוטים משירים שמובאים בספר, ולכן איני רואה לנכון לעסוק בדקדוקי עניות סביב עריכתו, למעט עניין פעוט אחד, ש"העריכה המדעית" היתה אמורה לסלק: בראש הספר מופיעה הקדשה – "לגבריאל". נטליה גינצבורג לא הקדישה את ספרה לשום גבריאל מסתורי; ההקדשה היא "לגַבְּריאֶלֶה", הלוא הוא גַבְּריאֶלֶה בַּלדִינִי, בעלה השני, שמעולם לא נקרא "גבריאל".

התמונה משתנה כליל כשמגיעים לאחרית הדבר של מנואלה קונסוני. זו אחרית דבר שלא היתה נראית שונה מערך אנציקלופדי על גינצבורג, אלמלא היה חלק ניכר מן האינפורמציה שבה פשוט שגוי. קונסוני, פרופסורית באוניברסיטה העברית, עורכת סדרה בהוצאת ספרים אוניברסיטאית בעלת עבר מכובד, והעורכת המדעית של הספר, נחשפת בה כמי שאינה מכירה את הסיפורים, הרומאנים הקצרים והארוכים והמחזות של גינצבורג שעליהם היא כותבת.

לשווא נקווה למצוא בעשרים העמודים הללו איפיונים סבירים של הפואטיקה של המסות של גינצבורג, או של התמטיקה האופיינית להן. פה ושם נטועים באחרית הדבר ניסוחים עמומים וסתמיים ובה-בעת בנאליים, שלא הצלחתי לפענח בהם שום קונקרטיות מאירת עיניים ביחס לכתיבתה של גינצבורג, משפטים הנתלים בדרך כלל באחרים, כגון: "מתחילת התהוותה כסופרת חוותה בדידות וניכור, שהביאו אותה לפתח את הסגנון הנרטיבי של 'התבונה המדעית' שעליה מדבר גרבולי, ולשלב אותה בפרוזה, יחד עם תשוקה וניתוק, כוח רצון וחומרה"; גינצבורג "אורגת סיפור זורם ופשוט, שהעובדות בו מגלות את העוצמה והייאוש שבחיים"; "פרופ' אריאל הירשפלד טוען כי הביקורת הספרותית בישראל הבינה את משמעות הכתיבה של גינצבורג – כתיבה המלאה ברגישות ספרותית ותשומת לב אנושית"...

אבל רוב אחרית הדבר מוקדש ל"עובדות", ובעיקר לאזכור תפזורת של יצירות של גינצבורג, בלי שום  עקרון בחירה ברור. הסיפור הראשון שפרסמה גינצבורג כתלמידת תיכון בת 17 היה טקסט קצר בן 6 עמודים בשם "היעדר", המוכר לכל מי שקרא את הכרך שלה 'חמישה רומאנים קצרים וסיפורים אחרים' (שבו כונס). אבל אצל קונסוני אנחנו מתבשרים ש"בת שבע עשרה השלימה גינצבורג את הרומאן הראשון שלה, 'היעדרות'". ולעומת "הרומאן" הזה, הרומאנים הקצרים של גינצבורג, מונח שגינצבורג הקפידה עליו (romanzi brevi), הופכים אצל קונסוני בקביעות ל"נובלות", אף שגינצבורג, שידעה היטב מהי נובלה, לא כתבה כל חייה אפילו נובלה אחת. בעיה הפוכה קיימת לגבי הקומדיות. באיטלקית יש למונח commedia שתי משמעויות – "מחזה", ו"מחזה בז'אנר הקומדיה". מי שקרא את אחד-עשר המחזות של גינצבורג יודע שרק שניים מהם לכל היותר שייכים לז'אנר הקומדיה; האחרים, למרות ההומור השופע בהם, הם פשוט "מחזות".

מי שקרא. אלא שקונסוני מספרת לנו על הקומדיה הראשונה של גינצבורג, הנקראת בפיה "התחתנתי איתָּך בכיף" – קומדיה שאיש אינו מתחתן בה בכיף, ואין שום אפשרות לתרגם כך את שמה. פייטרו, הנשוי זה שבוע לג'וליאנה, מסביר לה שהתחתן איתה בשביל השמחה, ההיפך מן השעמום והמלנכוליה שהיו מנת חלקו אצל אמו; היא מביאה שמחה לחייו, ושם המחזה אמור להיות בעברית, בפי מי שמכירים את תוכנו: "התחתנתי איתך בשביל השמחה".

מחזה בשם "המודעה", שבו תֶּרֶזה רוצה להשכיר חדר לבחורה ומפרסמת מודעה בעיתון, אינו יכול להיקרא "הפרסומת", כי אין בו שום פרסומת – כפי שיודע מי שקרא אותו. וכך גם המחזה (והספר שבו הוא נכלל) "עיירת חוף" אינו יכול להיקרא "ארץ על הים", והוא הדין בטקסט המצמרר שכתבה גינצבורג שנה לפני מותה, 'סֶרֶנָה קרוז או הצדק האמיתי', שלא רק שאי-אפשר לכנותו בכותרת העילגת 'סרנה קרוז או הצדק עליון' (כך, ללא ה"א הידיעה), אלא גם סיכום תוכנו שמספרת אחרית הדבר מעיד שהכותבת אינה מכירה את הספר ולפיכך כושלת בהבהרה לקוראים מהו הרָשומון שבו מדובר שם.

בסיכומו של דבר, רק טקסטים של גינצבורג שתרגומיהם פורסמו בעברית לפני שספר זה ראה אור זוכים כאן לשמות נכונים. אך גם כאשר מובאים באחרית הדבר פרטי תוכן נכונים, הם סוטים באופן תמוה מן העיקר. ואפילו הביוגרפיה של גינצבורג והרקע שלה מתערפלים כאן, ומי שאינו מכיר אותם ממקורות אחרים ילך לאיבוד. "נטליה לא פקדה את בית הספר היסודי", מסופר לנו, מבלי שנדע למה, או כיצד למדה. "הפשיזם נפל ביולי 1943", מסופר לנו, ואיך זה עולה בקנה אחד עם מה שמסופר בסמוך, שבנובמבר "המשטרה הפשיסטית הסגירה לידי הגרמנים" את ליאונה גינצבורג, בעלה הראשון של הסופרת? הלוא הפשיזם כבר נפל לפני ארבעה חודשים.

שורת פרטים מרכזיים בחייה של גינצבורג נעדרת, אבל אנו מוצפים בפרטים תפלים כגון שהספר 'אל תשאלי אותי לעולם' התפרסם בהוצאת גאזאנטי "הודות להתערבותו של אנצו סיצ'יליאנו, שהצליח להוציא את גינצבורג מאינאודי". מה פשר "ההצלחה" הזאת? מדוע "בגדה" גינצבורג בהוצאה שבה עבדה וליאונה ייסד? ואיך קרה שכל ספריה (פרט לאחד) בעשרים השנים שבאו לאחר ש"הצליחו" להוציא אותה מאינאודי ראו אור דווקא באינאודי, וגם הספר שלפנינו חזר לאינאודי, והוצאת מגנס רכשה את הזכויות עליו מאינאודי? "התערבותו" המסתורית של סיצ'יליאנו נראית כבדל רכילות, שנבצר מן הקוראים להבין מה משמעותו.

לאוהביה של נטליה גינצבורג מגיע יותר.   

פורסם ב-7.10.21

כל הטורים של מנחם פרי >>>