הרומאנים הקצרים (romanzi brevi) שבספר זה הם הצַמָרות האהובות של גינצבורג מן השנים 1941–1961, בנוסח עברי חדש. אליהם מצטרפים חמישה סיפורים קצרים, החל מ"היעדר" שכתבה גינצבורג כתלמידת תיכון ועד "האם" המצמרר, הסיפור האחרון שלה.

ברומאנים שקובצו כאן – "הדרך ההולכת אל העיר", "ככה זה קרה", ולֶנטינו", "מזל קשת", "קולות הערב" – מספרות חמש צעירות את סיפוריהן. מחוקות קמעה הן מלַוות בהם, מן הצד, את סיפורו של מישהו סמכותי או נערץ. העלילות שהן מספרות פורשׂות כמיהות, תוכניות ותקוות, שסופן להתנפץ במפח־נפש ולהותיר חיי ויתור קצוצי־כנפיים.

"יריתי לו בין העיניים", אומרת אשה שהתחתנה בתקווה שתדע בכל שעה איפה בעלה. "היינו בעל ואשה ארבע שנים. הוא אמר שהוא רוצה לעזוב אותי, אבל אחר־כך הילדה שלנו מתה, וככה נשארנו יחד"... כך מסופרים הדברים, במשפטים פשוטים, קצרים, שגינצבורג שאפה ש"ייראו כמו סטירה". הטקסט שלה נצמד לפרטים עירומים וחף מכל רגשנות, פרשנות וספרותיות. ובה-בעת, הפרטים הצדדיים שאליהם מחליקה המספרת טוענים אותו ברגש עז.

המספרות של גינצבורג, שנדמות חלשות־רצון ופלגמטיות, מביאות את עולמן בפרטי־פרטים חריפים, רוטטים ומתפקעים מרוב חיוניות, הפתעות והומור. לא תמיד הן יודעות איזה שמות לתת לדברים שהן חוֹוֹת, או באיזה סיפור בדיוק הן משתתפות. אבל גינצבורג לא מתנשאת על דמויותיה. לחום האנושי השופע שלה זרה העמדה האולימפית של ידיעת־הכל. האמפתיה שלה נוטעת רושם שאילו היתה מספרת על עצמה, לא היתה מבינה יותר מהן.

כבר למעלה משלושים שנה נשמרת בארץ האהבה הבלתי־מסויגת לגינצבורג, הסופרת האירופית הגדולה של המחצית השנייה של המאה ה־20. בשנים האחרונות, בעקבות הפֶרַנטֶמַניה העולמית, מסתובבים הגלגלים מחדש גם באירופה ובארצות־הברית ומתחוללת תחייה של נטליה גינצבורג. "אם פרנטה היא החבֵרה, גינצבורג היא המֶנטור", כתב הגרדיאן הלונדוני.