פתיחת הספר:

עכשיו היה החתך מוכן לתפר. המרדים נתקף קוצר־רוח ושמט את המסיכה מעל פניו, וכאילו מכונת ההנשמה הגדולה, המהבהבת במיספריה המתחלפים, לא מספקת אותו עוד, קם ממקומו, נטל בעדינות את היד הדוממת להרגיש את הדופק החי, אחר חייך בחביבות אל האשה העירומה השקועה בתרדמתה, וקרץ אלי. אבל אני לא שעיתי לקריצתו, כי עיני לא היו מרפות מפרופסור חישין, לדעת האם יסיים בעצמו את התפירה או יטיל אותה על אחד מאיתנו. רעדה עברה בלבי, שהנה שוב יפסחו עלי ויתנו ליריבי, המתמחה השני, לסיים את המלאכה. בנקיפת לב עקבתי אחר תנועות ידיה של האחות הרחוצה, שהיתה חוזרת ומספיגה את שארית טיפות הדם מן החתך הארוך והישר, הפעור בבטן האשה. כאן דווקא אפשר להצליח בקלות, חשבתי במרירות, ולגמור את הניתוח בתפר אלגאנטי ממש. אבל לא נראה שחישין מתכוון לוותר למישהו על מלאכת התפירה. אף־על־פי שכבר שלוש שעות רצופות לא הירפה ממקומו, נבר עכשיו, באותו ריכוז עליון שבו התחיל את הניתוח, בערימת המחטים למצוא את מבוקשו. לבסוף נמצאה לו המחט הראויה והחזיר אותה ברוגז לאחות לחיטוי נוסף. האומנם יש לו התחייבות נוספת לאשה הזאת, שגם את החתך הוא מקפיד לתפור במו ידיו? או אולי נתנו כאן תשלום בסתר? לאט נסוגותי מעט משולחן הניתוחים, מתנחם שלפחות הפעם תיחסך ממני עוגמת־נפש, למרות שהמתמחה השני, שקלט כנראה אף הוא את כוונת המנתח לתפור בעצמו, התמיד בעמידתו הדרוכה סמוך מאוד לבטן הפעורה.

אז ניכרה תכונה ליד הדלת הגדולה, ומבעד לאחד מצוהריה עלו רעמה מתולתלת אפרפרה מאוד ויד מונפת בתנועה נלהבת. המרדים זיהה את העומד ומייד חש לפתוח את הדלת, אבל הגבר שחדר לאגף ללא חלוק רופאים וללא מסיכה היסס בכל־זאת להיכנס לחדר־הניתוח עצמו, ורק קרא בקול בוטח ורענן: ״עדיין לא גמרת?״ המנתח היפנה את מבטו ואז נופף ידו בתנועה חברית, ואמר, ״מייד אני בא,״ ושב ורכן להמשיך במלאכה, אבל לאחר דקות אחדות חדל, והחל מחפש סביבו, עיניו נתקלו בעיני ונדמה שרצה לומר לי משהו, אלא שהאחות הרחוצה, שיודעת תמיד לקרוא את נפש אדונה, חשה בהיסוסיו, ואמרה חרש אבל בתקיפות, ״אין בעיות פרופסור חישין, דוקטור ורדי יוכל לגמור,״ והמנתח ניענע מייד בראשו בהסכמה, העביר את המחט למתמחה שעמד לידו, נתן הוראות אחרונות לאחיות, קרע את המסיכה בתנועה נמרצת, הושיט ידיו לאחות הצעירה, שהסירה מהן את הכפפות, ובטרם ייעלם מן החדר חזר ואמר, ״אם יהיו בעיות אני בהנהלה, אצל לזר.״

פניתי אל שולחן הניתוחים, חונק את העלבון והקינאה, שלא יתפרצו ממני במבט או בתנועה. ובכן, הירהרתי בייאוש, אם גם הנשים לצידו, אין עוד ספק מי ייבחר להישאר במחלקה בעוד חודש, כשתיגמר תקופת הניסיון של שנינו, ומי ייאלץ לנדוד בין בתי־חולים אחרים לחפש לו מקום־עבודה. זה האות הברור לסופי במחלקה הכירורגית. אבל התייצבתי בשלווה ליד חברי, שכבר החליף את המחט שנתן לו חישין במחט אחרת, והייתי מוכן לחלק עימו את האחריות לשלב האחרון של הניתוח, עוקב אחר החתך המתאחה במהירות באצבעות זריזות וחזקות. לו היה החתך הזה בידי, הייתי משתדל לתפור אותו בקפדנות גדולה יותר, שלא לפגום ולו במילימטר בקווי המיתאר המקוריים של הבטן הנשית החיוורת מאוד, שלפתע עוררה בי חמלה עמוקה. וכבר המרדים, דוקטור נקאש, מתכונן ל״נחיתה״, כלשונו, מכין את הפרדת צינורות ההנשמה, משחרר מן הוורידים את המחט המטפטפת של האינפוזיה, מזמזם בעליזות, וחוזר ומציץ בלי הרף לתוך ידיו של המנתח, כדי לקבל את הרשות להחזיר את הנשימה לבעליה. עדיין שקוע כולי בעלבוני, חשתי שיד קלה נוגעת בי. אחות צעירה, שנכנסה חרש לחדר, מסרה לי בלחישה שראש־המחלקה מחכה לי בחדרו של המנהל האדמיניסטרטיבי מר לזר. ״עכשיו?״ היססתי. והמתמחה השני, ששמע את הלחישה, החל מזרז אותי, ״לך, לך, זה בסדר, אני כבר אגמור הכל בעצמי.״

ובלי לשמוט את המסיכה נחפזתי מתוך האפילה הזוהרת של חדר־הניתוח, חולף על־פני צחוק הרופאים והאחיות בחדר־התה, משחרר את לחצן הדלת הגדולה החוסמת את האגף, ויוצא אל אולם־ההמתנה המוצף אור צהריים, רק שם נעצרתי להסיר את המסיכה. איש צעיר ואשה מבוגרת זיהו אותי מייד ומיהרו אלי. ״מה איתה? מה איתה?״ ״בסדר,״ חייכתי, ״הניתוח נגמר, עוד מעט יוציאו אותה.״ ״אבל מה איתה? מה איתה?״ חזרו והתעקשו. ״בסדר,״ אמרתי, ״אל תדאגו, היא נולדה מחדש,״ ובעצמי התפלאתי על נוסח דברי, הרי לא היה זה כלל ניתוח מסוכן, ופניתי מהם, ממשיך בדרכי, עדיין בבגדי המנתח הירקרקים המרובבים בדם, המסיכה שמוטה על צווארי, המיצנפת על ראשי, מרשרש בשקיות הניילון הסטריליות שעל נעלי, לוכד את המבטים העוקבים אחרי פה ושם, עולה במעלית לאכסדרה הגדולה ופונה אל אגף ההנהלה, מעמיק אל תוך חדרי מזכירות שמעולם לא הזדמנתי אליהם, ומוסר לבסוף את שמי לאחת המזכירות שקמה לקבל את פני, מבררת כבר בחביבות איזה קפה אשתה, ומעבירה אותי דרך טרקלין-ישיבות מהודר וריק אל חדר גדול, מחופה וילונות, שרהיטיו אזרחיים מאוד – ספה וכורסאות, ועציצים גדולים שטרפיהם מטופחים היטב. מנהל המחלקה, פרופסור חישין, היה מעיין שם במשהו, שרוע בנינוחות, בגדי המנתח שלו כלא היו. כשנכנסתי מיהר לחייך בידידות והורה עלי למנהל בית־החולים שעמד לידו. ״הנה, זה האיש האידיאלי בשבילך.״

---

'השיבה מהודו', אברהם ב. יהושע. עורך הספר: מנחם פרי. הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>