סלאבה נכנסה לחיי פעמיים: פעם אחת כאשה אמיתית ופעם שנייה כדמות ספרותית, דומיננטית בהרבה ממה שחשבתי שתהיה מלכתחילה. האמיתית, עובדת זרה לא-חוקית צעירה שהגיעה מאוקראינה בדרך-לא-דרך ושהתה בתל אביב חמש שנים, פתחה בפני עולם עלום לחלוטין: טפח מחייהן של עשרות-אלפי נשים, שמצטופפות כאן בדירות קטנות, מנקות שניים-שלושה בתים ביום, שבעה ימים בשבוע, ומפרנסות כך בעלים, הורים וילדים.
הן באות מעולם שקרס, ממדינות שעברו ממשטר ריכוזי חונק לשוק חופשי מתפרע ואלים. מעטים התעשרו שם בן-יום, רבים מבוססים בדלות מחפירה. לזקנים אין פנסיה. הצעירים מובטלים. עשרות-אלפי חסרי בית מתים מקור ומאלכוהול ברחובות הערים. מיליוני עניים מתקיימים מהיד אל הפה בכפרים המדולדלים. תהילתם נותרה חרותה כפצע על הדגלים ובחרוזי ההמנונים, ובזעם הלאומני והגזעני שפרץ לאחר שהתמוטט הדיכוי הקומוניסטי או הפשיסטי, אך אין בהם שמץ תקווה.
הגלובליזציה, הסידור הנוח של העולם המערבי השבע המחפש ללא הרף עבודה זולה, זימנה לאזרחי המדינות האלה פתרון מהיר. הם עוזבים את הבית, עולים על רכבות ונוסעים לחפש עבודה. על כל גבר מהגר עבודה יש אלף נשים שמוכנות לעשות כל מלאכה קשה, ובלבד שיהיה אוכל למשפחה שנשארה בבית. האלבניות באיי יוון, הפולניות בלונדון, האוקראיניות במילאנו. הבולגריות, הסרביות, הבוסניות, הספרדיות, הרוסיות, המולדביות, הפורטוגליות, הרומניות – מיליוני נשים מטפלות, מנקות, ממלצרות, מסדרות מדפים, משרתות משפחות ובתים ועסקים בכל מקום, ולמרות נוכחותן המסיווית הן לגמרי שקופות. לעתים אפשר להבחין בהן כשהן מצטופפות בקבוצות גדולות בפתחי כנסיות בימי ראשון. רוב הזמן הן משתדלות שלא יראו אותן.
לישראל יותר קשה להן להגיע. אבל הן מצליחות. קצת שוחד לפקידים שם, הרבה מאוד תשלומים למשרדי כוח אדם הסוחרים בהן באופן לא חוקי כאן – והן מגיעות, ונשארות שנים רבות. ישראל מושכת במיוחד. קהילות שלמות במזרח אירופה נסמכות על עבודת הנשים הזרות במדינת היהודים. בעיניהן, ישראל היא קרן שפע, גן-עדן של שמש נצחית, נוחות יחסית ותכלת של ים. אמנם פיגועי הטרור, האיום הגרעיני והחשש התמידי ממלחמה מרחפים על ראשיהן כענן, אבל אלה מתגמדים לנוכח האפשרות לחסוך מספיק כסף כדי לקנות לילדיהן ספרים ומחשב ושיעורי עזר, לקיים אם זקנה בכבוד, לשלם שוחד לרופא, לעורך-דין או לפקיד בעירייה, ואולי אף לרכוש דירה או לחסוך קצת ליום סגריר.
גם כאן הן יצרו רשת סמויה של חיים, המשתלבת היטב במארג הישראלי אך מנציחה את שקיפותן. סלאבה האמיתית העניקה לי משקפיים לראותן, ואילו סלאבה הספרותית נולדה מתוך הצורך שלי לפענח את כללי העבדות החדשה. נכון. הן לא קשורות בשלשלאות ואיש אינו מצליף על גבן. אבל יש דבר אחר, גרוע לא פחות, שמנהל את חייהן: שקר האפשרויות הבלתי מוגבלות.
בניגוד לשפחות של פעם, הן נולדו וגדלו בעולם שמשווק להן אפשרויות כוזבות של הצלחה. השמיים הם הגבול, אומרים להן, כל אחד יכול אם הוא רק רוצה מספיק, ומוכשר. מספרים להן גם על השוויון המוחלט בין גברים לנשים. הנה, האשה הזאת מנהלת בנק, וההיא שרת האוצר, ותראי-תראי את היפהפייה הזאת מהפרסומות, איך היא הגיעה בן-לילה לצמרת. כוכב נולד. כל אשה יכולה.
השקר הזה מתעתע במיליוני הנשים שנולדו בחברה נבערת וענייה, שמערכת הבריאות והחינוך שלה עלובה, והדת והמסורת השמרנית שולטות בה ביד רמה. כשהן עוזבות את הבית ונוסעות לעבוד בארץ זרה הן טועמות לרגע, למרות העבודה המפרכת ולעתים משפילה, אשליה של חופש ושל עצמאות, אך זו מתנפצת מיד כשילדיהן – שעבדותן הצילה מהמצוקה – לא סולחים להן על הנטישה, והשיבה הביתה, שחלמו עליה בגוף דואב ובדמעות געגועים, הופכת למפגש מייאש עם עולם חונק ומנוכר, ועל גופן המנוצל עד תום קופצת זִקנה מוקדמת, לעג לרש לנוכח הבטחות השווא של הפרסומות הנוצצות שקסמו להן כל-כך.
[אבירמה גולן. צילום: דן פורגס]
ולא דיברנו עוד על עשרות אלפי הנשים הפיליפיניות, היושבות כאן ערב-ערב מול צג המחשב וליבן נשבר למראה ילדיהן הגדלים הרחק מהן ומאהבתן. ההסבר הישראלי המקובל לכך הוא: "יש להן מנטאליות אחרת". שמעתי אותו פעמים אין-ספור כשערכתי את התחקיר לספר. זהו תירוץ אטום, החושף את הפחד מהנשים השקופות וממה שהן מייצגות: התנפצות חלום "השמיים הם הגבול" אל רצפת המציאות של האין-ברירה.
למרבה האירוניה, ההתנפצות הזאת מבהילה יותר דווקא נשים מצליחות. ומן הבהלה הזאת צמחה הדמות האחרת בספר: מלי, הפרקליטה הבכירה. מלי איננה יודעת זאת, אבל גם היא עבד חדש. העבדות שלה – של נשים בעלות הישגים יוצאי-דופן, שגידלו מרפקים נוקשים במאבקי הכוח נגד הגברים בעלי השררה – שקופה עוד יותר, כי היא מרופדת בכסף ובמאפייני ההצלחה האחרים. נשים כמותה אינן מנקות בתים, חלילה. לכאורה, הן חופשיות "לבחור קריירה", ללדת ילדים ולטפח זוגיות ולנסוע לסוף שבוע בפאריז או כל דבר אחר שיעלה בדעתן. למעשה – הן אסורות בכבלי ברזל: בכל רגע הן עלולות לאבד את משרתן בלי סיבה, מגיל 40 הן פוחדות להזדקן שמא ימצאו את עצמן מחוץ למעגל, ובינתיים אין שעה שאינן זמינות בה ואין מקום, כולל במיטה הפרטית ובחדר הילדים, שבו אינן חייבות להגיב מיד על מייל או מסר או טלפון. כל זאת בחברה שסוגדת להצלחה כלכלית אבל גם לא מוותרת על קידוש האמהות והמשפחה. פלא שהן מרגישות כישלון, חוסר-סיפוק וחרדה?
התחלתי, כאמור, עם סלאבה, כי רציתי להבין מה מרגישה אם צעירה שעוזבת תינוקת ונוסעת לנקות בתים בארץ זרה. אלא שדרך עיניה הבנתי טוב יותר דווקא את העבדות האחרת, זו הקרובה אלי. ואני מודה שהיא העציבה אותי פי כמה.