אַוּשוויץ, עיר שלֵווה /פרימו לוי

 

סיפור מתוך הספר:

מ' מיהר כי היתה לו פגישה חשובה עם מנהל ספרייה. הוא לא הכיר את הרובע הזה של העיר; שאל עובר־אורח על הדרך, והלה הצביע בפניו על סמטה ארוכה וצרה. היא היתה מרוצפת באבנים עגלגלות. מ' נכנס אליה, וכאשר היה בחצי הדרך, ראה שבא מולו בחור מוצק בגופייה, אולי מלח. הרגיש לא נוח כשהבחין שאין בסמטה רחבוֹת או מבואות בתים: אף שהיה כחוש, ייכפה על מ' מגע לא רצוי ברגע שיצטלבו דרכיהם. המלח שרק. מ' שמע נביחה מאחורי גבו, גירוד של ציפורניים, ואחר־כך חש הבל פה חם של חיה מתנשפת: הכלב מן־הסתם רבץ והמתין.

הם התקדמו שניהם, עד שמצאו את עצמם פנים אל פנים. מ' נצמד בגבו אל הקיר כדי לאפשר מעבר חופשי, אבל האחר לא נהג כמוהו; נשאר נטוע על מקומו והניח את ידיו על מותניו, חסם לחלוטין את הדרך. לא היה לו פרצוף מאיים; נראה שהוא מחכה בשלווה, אבל מ' שמע את הכלב רוטן עמוקות: מן־הסתם הוא בעל־חיים גדול מידות. מ' פסע צעד קדימה, ובתגובה השעין האחר את כפות ידיו על הקירות. היתה הפוגה, ואז סימן המלח בשתי כפות ידיו כלפי הקרקע, כמו מי שמלטף גב ארוך, או משַׁכֵּך מים. מ' לא הבין. שאל: "למה אתה לא נותן לי לעבור?" אבל האחר הגיב בכך שחזר על התנועה. אולי הוא אילם, או חירש, או לא מבין איטלקית: ובכל־זאת היה עליו להבין, השאלה לא היתה כה מסובכת.

ללא התראה הסיר המלח את משקפיו של מ', תקע אותם לכיסו של זה והנחית אגרוף בבטנו: לא חזק מאוד, אבל מ', מתוך הפתעה, נסוג כמה צעדים. מעולם לא מצא את עצמו במצב דומה, אפילו לא כנער, אבל הוא זכר את מרטין עדן של ג'ק לונדון, ואת ההיתקלות שלו בפרצוף־גבינה, הוא קרא את 'אֶטוֹרֶה פְיֶרָמוֹסְקָה' מאת מָאסימוֹ אָזֶיוֹ, את 'אורלנד המאוהב' מאת מָתֶאוֹ מרייה בוֹלַרדו, את 'הזועם' של אריוסטו, את 'ירושלים המשוחררת' של טוֹרקְוואטוֹ טאסוֹ, ואת 'דון קיחוטה', הוא זכר את הסיפור של פְרָא קְריסטוֹפוֹרוֹ מ'המאורסים' של מאנצוני, ראה את "האיש השקט" ואת "בצהרי היום" ומאות סרטים אחרים, ולכן ידע שבמוקדם או במאוחר יגיע הרגע הזה גם אליו: הוא מגיע אל כולם. הוא ניסה לאזור עוז, שלח אגרוף, אבל הבחין לתדהמתו שהזרוע שלו קצרה: הוא לא הצליח אפילו ללטף את פניו של היריב, שהניח את ידיו על כתפיו של מ' לשמור אותו רחוק ממנו. אז הסתער מ' על המלח בראש מורכן: זו לא היתה רק שאלה של כבוד או של גאווה, הוא לא רק היה חייב לעבור, באותו רגע נראה לו שפילוס דרך בסמטה הזאת הוא עניין של חיים או מוות. הצעיר תפס את ראשו של מ' בין ידיו, הדף אותו, וחזר על התנועה של שתי כפות ידיו, ו־מ' הציץ בה מעבר לערפל של קוצר־הראייה שלו.

עלה בדעתו של מ' שגם הוא יכול להמר על גורם ההפתעה: מעולם לא התנסה בשום סוג של מאבק, אבל משהו נשאר לו ממה שקרא, ובמוחו הבזיק, מתוך עבר רחוק, משפט שקרא לפני שלושים שנה ברומאן על הצפון הפרוע: "אם יריבך חזק ממך, תתכופף, השלך את עצמך על הרגליים שלו ושבור לו את הברכיים". הוא נסוג כמה צעדים, תפס תנופה, ובהצטנפו לכדור התגלגל לעבר הרגליים החסונות של המלח. הלה פשט את ידו, רק אחת, ועצר את מ' ללא מאמץ, אחז אותו בזרועו והרים אותו: היתה לו הבעה נדהמת. ואז חזר על התנועה הרגילה. בינתיים התקרב הכלב וריחרח את המכנסיים של מ' ונראה מאיים. מ' שמע צעדים חדים ורועמים מאחורי גבו: זו היתה בחורה בבגדים צעקניים, אולי זונה. היא חלפה על־פניו של הכלב, על־פניו של מ' ועל־פניו של המלח כאילו אינה רואה אותם, ונעלמה בקצה הסמטה. מ', שעד כה חי חיים נורמליים, בזוקים הנאות, שעמום וכאבים, הצלחות וכישלונות, הרגיש תחושה שמעולם לא התנסה בה קודם, של שרירות, של כוח עליון, של חוסר־אונים מוחלט, ללא מפלט וללא תקנה, שאפשר להגיב עליה רק בכניעה. או במוות: אבל האם הגיוני למות כדי לעבור בְּסמטה?

לפתע תפס המלח בכתפיו של מ' והדף אותו ארצה: היה לו באמת כוח יוצא דופן, ומ' נאלץ לכרוע ברך על אבני הריצוף, אבל האחר המשיך ללחוץ. הכאב בברכיו של מ' היה בלתי־נסבל; הוא ניסה להעביר חלק ממשקלו לעקבים, ולשם כך היה עליו להשתפל עוד ולהטות את עצמו לאחור. המלח ניצל את זה: הלחץ שלו הפך להיות אלכסוני במקום אנכי, ומ' מצא את עצמו יושב וזרועותיו תקועות מאחוריו. התנוחה היתה יציבה יותר, אבל מאחר ש־מ' היה עכשיו נמוך בהרבה, נעשה הלחץ של האחר על כתפיו בה־במידה עז יותר. לאט לאט, תוך פרצי התנגדות עוויתיים וחסרי־תוחלת, מצא את עצמו מ' שעון על מרפקיו, ואחר־כך שרוע, אבל בברכיים מקופלות ומורמות: לפחות הן. הן עשויות מעצמות מוצקות, קשוחות, קשות להכנעה.

הבחור פלט אנחה כמו זו של אדם הנאלץ להשתמש במלוא הסבלנות שלו, גרר את העקבים של מ', אחד־אחד, ומתח את רגליו על הקרקע ויישר אותן בלחיצה מטה של פיקות הברכיים שלו. זו אם־כן היתה המשמעות של התנועה שלו, חשב מ': המלח רוצה אותו שרוע, כנוע; הוא לא יסבול התנגדות. האיש גירש את הכלב בפקודה חדה, הסיר את הסנדלים שלו, אחז אותם בידו ויצא להליכה על גופו של מ' כמו שהולכים על קוֹרַת שיווי־משקל באולם התעמלות: לאט, בזרועות פרושות, במבט נעוץ ישר קדימה. הניח כף רגל על השוקה הימנית, ואז את האחרת על עצם הירך השמאלית, ואז הלאה על הכבד, על החזה משמאל, על הכתף הימנית, ולבסוף על המצח. אז שב ונעל את הסנדלים והסתלק, והכלב הלך בעקבותיו.

מ' קם על רגליו, שב והרכיב את המשקפיים וסידר את בגדיו. ערך בדיקת מלאי חפוזה: האם יש רווחים משניים, כאלה שמי שדורכים עליו יכול להפיק ממצבו? רחמים, אהדה, תשומת־לב מוגברת, אחריות מופחתת? לא, שכן מ' חי לבדו. אין, וגם לא יהיו; ואם יהיו, כי אז מזעריים. הדו־קרב לא הלם את המודלים: היה לא־מאוזן, לא־הוגן, מטונף, וטינף אותו. המודלים, גם היותר אלימים, הם אביריים, והחיים אינם כאלה. הוא יצא אל הפגישה שלו וידע שלעולם לא יהיה האדם של קודם.

---

'אַוּשוויץ, עיר שלֵווה' מאת פרימו לוי, מאיטלקית: מירון רפופורט, הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023.
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>