מפליגים /חגי ליניק

קטע מתוך הסיפור "סטירות על החוף":

­­­

עליתי לחוף מיד לאחר המדריך; הכאב במפשעות היה עדות למאמץ הרב שהשקעתי בשחייה. מישהו קפץ על רגל אחת כדי לשחרר מי ים שנכלאו באוזן. אחרון השוחים יצא מהים והצטרף למעגל שהקיף את המדריך. קרני שמש חמימות ייבשו את הגוף. שמעתי את המדריך מורה לי לתת סטירה לבחור שעמד לידי. הוא אמר לי, תן לו סטירה. במקרה אני והבחור חלקנו מיטת קומתיים, הוא ישן בדרגש התחתון ואני בעליון. היינו שלושה בחדר, שנינו ועוד אחד. הייתי גבוה ממנו בראש, אבל הוא היה רחב וחזק ממני. המדריך חזר על דבריו. תן לו סטירה. הבנתי כל מלה שיצאה מפיו וידעתי כיצד עלי לפעול, אבל במקום להניף את היד ולהעיף סטירה טיפס על פני חיוך נבוך. המדריך התקרב, גם הוא היה נמוך ממני. שמעתי אותו אומר פעם שלישית, תן לו סטירה. ניסיתי לאתר בפניו רמז, סימן שיעזור לי להבין את כוונותיו הנסתרות. חשדתי שנרקמת כאן איזו בדיחה על חשבוני.

שנה־וחצי חלפו מאז שהתחלתי את המסלול שבסיומו ייחשפו על חולצתי כנפיים ואוכרז לוחם, ואף־פעם לא שמעתי מדריך מבקש מחניך לתת סטירה לחניך אחר. אמרו לנו לעשות דברים מוזרים אחרים, לטפס בריצה את ארבעים־ושמונה המדרגות המובילות אל ראש מגדל המים הנטוש, להשקיף אל הים ולספור במשך חצי־שעה את מספר הגלים הנשברים אל החוף. פעם הורו לנו למלא בעזרת מימיות עוקב מים שניצב במרחק קילומטר מברז המים, או לרוץ עד למחלף של כביש החוף ובחזרה עם כיסא על הראש. הבחורים מהקורס המתינו לראות מה אעשה, אני חייל המשרת בצה"ל, חיל־הים. כינו אותי חניך, והמדריך היה איש קבע בדרגת סגן. מדי פעם הדיחו מהקורס את אחד החניכים, והחניך המודח היה מזדכה באפסנאות על ציודו האישי ונעלם.

התמהמהתי כמה רגעים ולבסוף הרמתי את היד, ובביישנות ובאי־נעימות סטרתי בעדינות על לחיו של הבחור, שנראה מרוצה מההחלטה שקיבלתי. יותר מאשר סטרתי ליטפתי את לחיו. המתנתי. התגנבה אל דעתי המחשבה שהבחור העומד מולי מעלה בדעתו שאני חושש מתגובתו אם אעניק לו סטירה מצלצלת. המדריך הביט בי. היה ברור לכולם שלא ביצעתי את ההוראה כראוי. נזהרתי לא להכאיב והנפתי את היד בתנועה עצלה, לצאת ידי חובה. אולי ניסה המדריך לבדוק עד כמה תקף שיקול דעתי, ואם אסרב לבצע פעולה שנראית לי לא חוקית, מופרכת. לא היה אפשר לדעת מה חלף בראשו, הוא שמר על ריחוק. המדריך שאל אותי אם אני חושב שזאת היתה סטירה. עניתי, לא. הוא שאל למה לא נתתי לבחור סטירה. שתקתי. המדריך שאל אם אני בחורה. הבחורים חייכו. עניתי שלא והשתתקתי. כמו תמיד העניק לי גובהי תחושת ביטחון מזויפת מול הסובב אותי. אני חניך טוב, העובדה הזאת שמרה אותי רגוע. אני משקיע מאמץ בכל אימון ומשיג תוצאות טובות במטווח. באימוני ריצה אני מסיים בין חמשת הראשונים. במישור המקצועי אני בסדר גמור. אני מאורגן היטב וחביב על כולם. לפעמים אני מצחיק אותם. בחדר הנהגתי כלל: בהשכמת הבוקר שומרים על שתיקה. הים הרעיש מאחורי גבי. אף־על־פי שנולדתי הרחק ממנו הרגשתי קרבה אליו, ולאחר שירות של שנה־וחצי הפכה נוכחותו הרועשת מובנת־מאליה.

מולי התנוסס מבנה דו־קומתי המחולק לכמה חדרי־מגורים, מקלחות וחדר־הרצאות. ידעתי שתוך כמה דקות העניין הזה חייב להסתיים. המדריך שאל אותי אם משהו מצחיק אותי. הרצנתי. המדריך אמר, או שאתה נותן לו סטירה או שאתה מקבל ממני סטירה. הבטתי בפניו של הבחור, הוא החזיר מבט מחויך. הוא לא האמין שאסטור על פניו, הדיאלוג ביני לבין המדריך כמעט לא נגע לו. הבנתי שהגיע הרגע. העפתי לו סטירה. לא בכל הכוח. הסטירה לא התלבשה. לא בקע מהלחי שלו צלצול. כף ידי נמרחה על לחיו, חסרתי את המיומנות הדרושה. זאת היתה יותר מכה מאשר סטירה. ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה נתתי למישהו סטירה. לא הצלחתי. ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה קיבלתי סטירה, ונזכרתי במורה לאנגלית שתפסה אותי מעשן, אבל זה היה מצחיק מאוד, כי אחר־כך שכבתי עם הבת שלה, שהיתה יפה מאוד. הבחור עמד מולי והמתין. התעורר בי חשד שאורגן כאן איזה משחק שאני לא מצליח להבין. שאר החניכים עמדו והמתינו. ביד אחת אחזו ברצועות הטלפיים השחורים, וידם האחרת היתה פנויה. הם הביטו בי ובמדריך. המדריך אמר, מה שביצעת לפני רגע לא נקרא סטירה. הרגשתי לכוד. המוצא היחיד שעמד בפני היה לסטור שוב. הבטתי בפניו של הבחור. אין בי אלימות מתפרצת. גייסתי את עצמי אל הפעולה. הפסקתי לחשוב, התרכזתי ביד ימין שלי ובבחור. הסתכלתי בפניו, מיקדתי את המבט בלחיו הימנית, התעלמתי מעיניו, ממתי אני בכלל מסתכל בעיניים? ניסיתי לא לחשוב, לא רציתי להמרות את פיו של המדריך, רציתי שהוא יהיה מרוצה ממני, הנפתי את היד, הרגשתי איך כף היד צוברת תנופה ונוחתת היישר על לחיו של הבחור. פניו נזרקו הצידה ומן הלחי בקע צלצול. החזרתי לעצמי את כף היד והיא נשמטה ונתלתה סמוך לירך. העור שלה צרב, הסטירה שהענקתי חילחלה לתוך כף ידי.

השתררה שתיקה. הרגשתי שכולם שרויים בהלם, פרט למדריך. הייתי מרוצה, הצלחתי לתת לו סטירה כמבוקש. הסטירה התלבשה בול. לא יכולות לבוא טענות, זאת היתה סטירה מושלמת. על לחיו נשארו סימני אצבעותי. פניו של הבחור האדימו ונמלאו עלבון וכעס, שפתיו נמתחו. הוא התאמץ לשלוט ברגשותיו ולהעלים את העלבון. הוא הופתע מן הדבקות שהפגנתי. הוא לא יסלח לי. ככל שחלפו השניות החריפה התחושה שביצעתי מעשה בגידה, החלפתי מחנה, עכשיו אני בצד של המדריך, אני כמעט מלשן, וחלחלה התעוררה בי. חרטה. אולי הייתי נמהר מדי, אולי הייתי חייב לסרב. ניסיתי לסלק ממני את התחושה הלא־נוחה והתחלתי לארוג מערכת שלמה של תירוצים מדוע הסכמתי לתת סטירה. מדוע לא סירבתי לבצע את הפעולה בטענה שקיבלתי הוראה לא־הגיונית. נמנעתי מלהביט במדריך, לא היה צורך. שמעתי את קולו השקט אומר לבחור שעמד מולי אכול עלבון, תן לו סטירה. החיוך שב אל פניהם של הבחורים העומדים מסביב. עמדתי מוכן לקבל עלי בהכנעה סטירה מצלצלת, התחלתי להבין את המתרחש.

הבחור הביט בי, האפשרות להחזיר סטירה על סטירה פייסה אותו, ובכל־זאת התמהמה. משמעות הסטירות טרם התבהרה. המדריך חזר על הטריק: אם לא תיתן לו סטירה, אמר, אני אתן לך סטירה. אבל עכשיו כבר היה הטריק משומש והאפקט הוחלש. לבחור שעמד מולי היתה סיבה טובה לתת לי סטירה, אבל הוא התמהמה. עמדתי בלי תזוזה. הקפדתי לא לעצום עיניים, רק לעמוד אדיש ולקבל את הסטירה כדבר טבעי, כמעט כמו לחיצת יד. לפתע צעד הבחור צעד אחד לקראתי. השתדלתי להיאטם בעיניים פקוחות, עמדתי בלי נוע ולא הזזתי את הראש. הוא הנחית על פני סטירה חזקה ומכאיבה. לא הגבתי ולא הסגרתי שום סימן. הסטירה גירשה ממני משהו. הפסקתי להרגיש אי־נעימות, כל מערכת התירוצים נעלמה. חשתי בפני את צריבת כף ידו. רגש ההשפלה לא הופיע. הייתי מרוצה. נתתי סטירה, קיבלתי סטירה, הושג שוויון.

---

'מפליגים' מאת חגי ליניק, הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>