מכתב למרים גבריאלי 

חנוך לוין

בשנת 1974 שהתה השחקנית מרים גבריאלי בארצות-הברית. חנוך לוין, שנטה ליחסי רעות עם שחקניו, התכתב איתה – מכתבים בלתי-שגרתיים כמובן, שלעתים אף התגלגלו אחר-כך לכתביו הפומביים. במלאת 70 שנה להולדתו של לוין, מן הכותבים המרכזיים של "ספרי סימן קריאה", קיבלנו את רשותה של מרים גבריאלי לפרסם את אחד המכתבים הידועים בין חבריו, מכתב שנהגה להקריאוֹ בחוגים פרטיים.

מוזכרים במכתב: חזקי – השחקן אבנר חזקיהו זהרירה – השחקנית זהרירה חריפאי אילן דר - שחקן הלל מיטלפונקט - מחזאי דני טרץ' – איש תיאטרון, מנהלו האישי של לוין שייקה ויינברג – ישעיהו ויינברג, מנהל הקאמרי באותה עת אריה זקס – מתרגם, מרצה לספרות אנגלית הלן קופילביץ' – שחקנית מנחם פרי – עורך כתב-העת "סימן קריאה" ו"ספרי סימן קריאה" שרייבר – אלי שרייבר ("חתולי"), סופר   חנוך לוין, 1999-1943. צילם: גדי דגון                                                                                           4.8.74     שלום מרים,   קיבלתי את הגלויה שלך. חיפשתי אותך בצילום הקניון שמצידה השני של הגלויה, אך לא יכולתי לראותך, כפי הנראה מפני שהסתתרת מאחורי סלע ענק בבריחתך מפני המשטרה לאחר שוד הבנקים דיולי, בו לקחת חלק כתיירת וכשחקנית.   אני יושב לי כעת במטבח קטן ברחוב ז'בוטינסקי לפנות ערב של יום קיץ חם ולבבי ומרגיש חולשה של שעה חמש. אני מסתכל על כירת הגאז ושואל את עצמי: להתאבד או לחכות לחורף וללבוש מעיל? מימיני המקרר, להיכנס פנימה, או, לחלופין, לצאת החוצה? במרחק כמטר וחצי ממני מכשיר קטן לכתישת שום, ולידו פותח בקבוקים וקופסאות, שניהם מכשירים שלא יועילו לי כלל בשעת ניתוח. אלה, כן, אלה השאלות הצפות במדמנת-מוחי בשעה שאת דוהרת לך במדבר נוודה, מגיעה אל הרי הסיארה, שם את פוגשת לך את חזקי, זהרירה ואילן דר ליד שולחן מרובע מוכנים למשחק ו... הופ, הנה נמצא שם גם אני, כן אני, אך לצערי בדיוק עכשיו עלי ללכת לישון כי השעה כבר שש בערב, הווה אומר שתים-עשרה לפי שעון ז'בוטינסקי, ועלי להזדרז לבל אאחר את השינה, שכן כל איחור בשינה גורר באופן אוטומטי איחור בארוחת הבוקר שלמחרת, ופירוש הדבר דחייה קלה באכילת דג-מלוח, דבר שלבי המפרפר לא יוכל לעמוד בו.   חבל שיצאה השעה שתים-עשר בדיוק כשאני נמצא באמריקה. כלום לא יכול היה הזמן לעקוף מצד דרום ולחלוף לו בשקט ובחשאי דרך תעלת פאנאמה? או, לוּ היה כדור הארץ מסתובב לאט יותר, הייתי יכול לבלות אִתכם עוד כשעה בהרי הסיארה, אבל מה הייתי בכלל עושה שם? איך הגעתי לשם? ארור היום בו ירדתי מהמיטה! כי לכל מקום שאני בא אִתכם, אַת, חזקי, זהרירה ואילן דר שקועים במלקוח ובסנגריה, לא שמים לב למחזות החדשים שלי ושל הלל מיטלפונקט, ואני צריך לשבת לי בצד להסתכל על ההרים המוגזמים שמסביב ו... הופ, הנה גם דני טרץ' ואמא שלי עומדים מולי על צוק. קודם כל, מה הם עושים על צוק? ושנית, מה הם עושים ביחד? ושלישית, מה עושה איתם שייקה ויינברג השרוע על הארץ לרגליהם? הזהו סופו של הטרוצקיזם של ידידי דני טרץ' שהתחיל במהפכה גדולה ונגמר בחטיפת אמי למדבריות נוודה? ומי יפרנס את ילדיך, דני טרץ', בנך כבר נאלץ לצאת בגיל חמש אל הרחוב ולהפוך לאופטיקאי כדי להביא הביתה פרנסה, ובתך בת השנתיים הולכת לגן העצמאות במקום לגן הילדים. שלא לדבר על כך שאמי לעולם – לעולם – אינה נוסעת עם השמש, אלא, להפך, נגד השמש.   אם כך, יש להניח כי דני טרץ' ואמי – אם זו אמנם אמי – נסעו דרך המזרח הרחוק, הודו יפאן והוואי עד לאמריקה, וביפאן אין ספק שפגשו באריה זקס אשר חזר משם לפני כשבוע וסיפור על רשמי פגישתו עם אמי, לה קרא בטעות מלכה קאבוקי. ובהונולולו, את מי פגשו אם לא את שייקה ויינברג אשר רכש שם מחזה הונולולולי חדש להצגה ב"קאמרי", מחזה שאינו אלא מחזה ישן שלי שתחבה אמי לידיו בעיצומו של אחד המחולות לתיירים בבית המלון.   עתה, כשאני פוגש למרגלות הצוק, עליו נמצאים ה"ה דני טרץ', אמא ושייקה ויינברג, גם את הלן קופילביץ', מנחם פרי ושרייבר, הרי אין עוד צורך שאכתוב לך מכתב, במקום זאת אני יכול למסור מה שאני רוצה למסור לשרייבר, והלה, אם רק יחוש בטוב, ימסור זאת לך, וכיוון שכך, אל תתפלאי אם טפיחה קלה על כתפך בעוד דקה או שתיים תסובב אותך בכיסאך ותגלה לעינייך את שרייבר, ואל נא תחשבי אף לרגע שאת חולמת, לא, המציאות מתנהלת – תני לה להתנהל.   ושלא כמו הפגישה המפתיעה שלך עם שרייבר בעוד דקה, כאן אין כל חדש.                                                                      שלך,                                                                    מחכה לעוד צוקים, חנוך.