איך גיליתי את מילנה אגוס
מרים שוסטרמן

בספטמבר אשתקד הוזמנתי להשתתף בפסטיבל הספרות של מנטובה, במסגרת סדרת מפגשים בין סופרים למתרגמים. אירועי הפסטיבל, שהתקיימו בכיכרותיה המופלאות של העיר, נמשכו חמישה ימים. זו היתה חגיגה אמיתית, עתירת מפגשים מגוונים וקהל מכל הגילאים. היה יפה לטייל בעיר ולראות אותה הומה אדם עד שעות הערב המאוחרות, ולדמיין תקופה אחרת. היה מרגש לשוטט באוהל חנות הספרים ולראות מדפים שלמים של ספרות ישראלית עכשווית מתורגמת לאיטלקית, בעיקר מספרי דויד גרוסמן ואורי אורלב, שהשתתפו בפסטיבל בשנה שעברה.

יומיים מתוך השלושה שהייתי אמורה לשהות במנטובה כבר חלפו, ועדיין לא ראיתי ולו שמץ משכיות החמדה המסתתרות מאחורי קירות המבנים ההיסטוריים. ביום השלישי החלטתי לבקר בכמה אתרים. התחלתי בארמון הדוכסות, מקום מושבם של הדוכסים לבית גוֹנזָגָה במשך כארבע-מאות שנה. מאחורי החזית הגותית, החמורה משהו, מסתתר אחד המבנים הארכיטקטוניים המורכבים והגדולים באירופה – קומפלקס שמשתרע על שטח של כ-34 אלף מטרים רבועים; גדודים של רבי-אמנים עבדו על עיטורו, וכל נסיך מבית גונזגה תרם להגדלתו, עד שהגיע לממדיו העצומים, הכוללים כחמש-מאות חדרים או חללים, שבעה גנים, שמונה חצרות, בזיליקה, טירה מבוצרת ומצוידת ועוד הרבה אזורי שירות. בקיצור, "העיר האסורה" של אדוני מנטובה.

רציתי לראות את חדר בני הזוג, שהצייר אנדריאה מָנטֶניָה, מחשובי הציירים של הרנסנס, עיטר אותו בפרֶסקו. בדרכי אל החדר, הצנוע יחסית בממדיו, עברתי בחצר מרשימה שהוקמו בה סככה מקורה (היה חם, צהריים), במה ושורות של מושבים. ניכר שציפו לאירוע עם קהל רב.

בתום הסיור האמנותי הקצר ירדתי לחצר ומצאתי בה קהל שגדש את המקום והקשיב לשתי נשים שישבו על הבמה ושוחחו. מפעם לפעם עלו מן הקהל פרצי צחוק, אבל לא יכולתי לשמוע מה בדיוק נאמר. קלטתי רק שאחת הנשים מראיינת את האחרת על כתיבתה. כיוון שמיהרתי לאירוע אחר הקפתי את החצר, כמעט על קצות האצבעות, כי לא היה לי נעים שיראו אותי מסתלקת; אך משום-מה, רגע לפני צאתי נמשכתי אל השולחן שבו נמכרו ספריה של הסופרת שישבה על הבמה, שני ספרים דקים עם כריכה כמעט נזירית: 'בזמן שהכריש ישן' ו'מחלת האבנים'. זה היה חסר כל היגיון, אבל קניתי אותם, בלי לחשוב, אולי בגלל פרצי הצחוק שהמשיכו להישמע מאחורי.

כשיצאתי משם ניצב לפני, מעבר לכיכר, ביתו של ריגולטו – דמות מומצאת, שמעולם לא היתה קיימת, אבל האופרה של וֶרדי קיבעה אותה בדמיון העממי כמציאותית יותר מן המציאות.

במילנו, לפני שובי הביתה, כבר סיפרו לי על הצלחתה של מילֶנָה אָגוּס. את הרומאן הראשון שלה, 'בזמן שהכריש ישן', התחלתי לקרוא עוד בטיסה. וסוף-סוף, לאחר ספרים איטלקיים רבים שקראתי בשנים האחרונות בתקווה למצוא משהו שימצא-חן בעיני וארצה להתמסר לתרגומו, זה קרה. כבר בדפים הראשונים ידעתי שמצאתי את מבוקשי. את שני הרומאנים שקניתי בפסטיבל קראתי כמעט בנשימה עצורה. 'בזמן שהכריש ישן' (2005) מספר בלשון חדשה, קומית ובעלת עוצמה את סיפורה של משפחת סֶבילָה מֶנדוֹזָה, מפי הבת, נערה כבת שמונה-עשרה. ב'מחלת האבנים', הרומאן השני שלה – והראשון בין ספריה של אגוס שתירגמתי לעברית – מספרת נכדה את סיפורה של סבָתהּ שגידלה אותה, ונשזרים בו דמיון ומציאות בשטף סיפורי שכמעט לא ניתן לעמוד בו. עיקר כוחה של אגוס הוא בכתיבה אירונית, עוקצנית ואוהבת כאחד, כובשת-לב. היא מדברת על המסכות שלובשים בני-אדם כדי לצלוח את החיים האלה, על קשייה של משפחה עכשווית, על השיגיונות שלנו שמאפשרים לנו לשרוד.

על הסופרת עצמה לא מנדבים לנו פרטים רבים: היא נולדה בגנואה למשפחה סרדית וחיה כיום בקליארי (בירת סרדיניה), שם היא מלמדת איטלקית והיסטוריה בתיכון מקצועי. לא מצאתי בשום מקום פרטים על  מצבה המשפחתי או על גילה, אך מן התצלומים, ומהופעתה על הבמה באירוע במנטובה, נשקפת אשה צעירה למדי. מן הרומאן 'בזמן שהכריש ישן' הודפסה בתוך חודשים ספורים מהדורה שנייה, אך הבא אחריו, 'מחלת האבנים', הוא זה שהקנה לאגוס פרסום בינלאומי, וגם את "פרס אלזה מורנטה" לשנת 2007. באותה שנה גם היה בחמישייה הסופית של המועמדים לקבלת פרס "סטרגה" היוקרתי.

אני תוהה על המקריות שהובילה אותי מן הביקור בחדר בני הזוג אל הספר הזה, שמספר בכישרון כה גדול על נישואיהם של בני זוג ששודכו זה לזה ללא אהבה. מן הסתם הייתי שומעת על אגוס גם ללא אותו אירוע, אבל אולי עד אז כבר היה נחטף בידי הוצאה אחרת ולא הייתי זוכה לתרגמו.