אן אנרייט היא אחד הקולות המקוריים והנועזים ביותר בסיפורת האירית העכשווית. הרומאן שלה 'המפגש' זכה בפרס ה"בּוּקֶר" האנגלי בשנת 2007, ובפרס "הרומאן האירי של השנה" ב-2008. שנים-עשר ילדים נולדו לאִמהּ של ורוניקה הֶגַרטי, והיו לה גם שבע הפלות. ב-1998 מגיעים שמונה מן ההגרטים הללו לבית האם בדבלין, להלווייתו של אחיהם ליאם, שפסע אל תוך הים בברייטון שבאנגליה, עם אבנים בכיסיו. ורוניקה חשה שמשהו שהתרחש בבית סבתה לפני למעלה מ-30 שנה, כשהיתה בת 8, שואג בתוכה, אבל אין לה שום ביטחון שהדבר באמת קרה. עבודת האבל הופכת לעבודת זיכרון, ושמא לחגיגה של דמיון פרוע, בניסיון לספר את הסיפור האחד שיסביר את הפצע המשפחתי – לא רק את התאבדותו של אחיה, אלא גם את הדוד המשוגע שלה, ואת ההריונות האינסופיים של אִמהּ, השרויה בערפול מתמשך, ואת האופן שבו כל אחד מאחיה ומאחיותיה השתבש. העבר "הנחשף", הכולל שורת אירועים אפלים, כמעט צפויים, מלבה את המתח של הקוראים המבקשים לרוץ מדף אל דף – אבל נחמיץ את הרומאן הגדול הזה אם נרוץ מדף אל דף ונדחק אותו אל בין הרומאנים העוסקים בסוד אפל במשפחה. למעשה, הוא מעמיד את הז'אנר הזה על ראשו. שכן כוחו של הספר הזה, ועיקרו, הם במעקב העדין אחר תנועת הנפש של ורוניקה בהווה. מותו של ליאם אוחז בחייה ומזיז אותם קדימה, לא לאחור. הוא מעמת אותה עם יחסיה עם בעלה ובנותיה, עם הפקעת אשמה-נשיוּת-סקסואליוּת שהיא מנסה להתיר, עם האמביוולנטיות העמוקה שלה כלפי הקשר המשפחתי, ובעיקר עם יחסה כלפי הגוף שלה-עצמה, שדומה שהיא משקיפה עליו מבחוץ. לאנרייט יש עין מדהימה. היא משהה שברי מצבים ורואה בקלוז-אפ קיצוני וברזולוציה גבוהה דברים שרק סופרים מעטים מסוגלים לראות. בתנופה מרהיבה היא מפרקת את העולם ואת הלשון ומחזירה לנו אותם מורכבים אחרת. הדרך שעושה ורוניקה מזַמנת לקוראים רומאן שהעיתונים המרכזיים באנגליה ובארצות-הברית תיארו אותו כאפל אך זוהֵר; סובב סביב מוות, אך מלא חיים ואמפתיה; אַלים אך לירי; שרירי אך שברירי; אמיץ לבלי-רחם, אך רווי בהומור פראי ומנחם; רגשי, אך שנון ומלא תבונה. הספר משתתף במארז מיוחד, למארזים הקליקו כאן >> |