הצד הבהיר של האפלה
שיחות עם אן אנרייט

הרשימה מבוססת על שתי שיחות עם אן אנרייט: האחת התקיימה בלונדון עם סטיוארט ג'פריז, כתב הגארדיאן, מיד לאחר הזכייה בפרס הבוקר לשנת 2007. השיחה השנייה התקיימה בארצות-הברית עם בוב תומפסון, כתב הוושיגטון פוסט. קטע קטן לקוח משיחה שלישית עם אנרייט, מתוך כתבה של שרה ליאל מן הניו יורק טיימז שנדפסה בעיתון הארץ. תירגמה וערכה: תמר פלג.

אף שזכתה בשני העשורים האחרונים לתשואות ולפרסים באנגליה ובאירלנד על ספריה, עד לזכייה בפרס הבוקר היתה אן אנרייט בלתי-ידועה מחוץ לחוגים הספרותיים. מן הרומאן 'המפגש' נמכרו בבריטניה לפני הזכייה רק 3,553 עותקים. האופן שבו תואר הרומאן בעיתונות הרתיע את הקוראים: כמה דורות של משפחת הגרטי מתקבצים בדבלין להלווייתו של הבן ליאם, שהטביע את עצמו. בינתיים ורוניקה, האחות שאליה היה הכי קרוב, מנסה להיזכר בילדות שלהם, ולתהות האם התעללות שהתרחשה לפני עשרות שנים האיצה את מותו, ואגב כך היא מתאבלת ודואגת ומרחיקה את עצמה מנישואיה הרופפים. אפילו הניו-יורק טיימז, באחת הביקורות המתחשבות והאוהדות ביותר על הספר, טען ש"אין בו נחמה".

אך למעשה זהו ספר מצחיק למדי, ועתיר נחמות. 'המפגש' מספק נחמה של הומור גם במצבים הקודרים ביותר. אפילו במהלכה של סצנת מוות לא מתאפקת אנרייט ומסתכנת בבדיחה קיומית. בליל השימורים של ליאם, האח שצעד אל הים בברייטון עם אבנים בכיסיו, אחראית אחת האחיות על שמירת הארון הפתוח. אנרייט כותבת: "קיטי עומדת על המשמר ליד הקיר המרוחק, למקרה שמתאבל ייאלץ להישאר, באופן לא מכובד, ביחידות עם הגופה; למקרה שהגופה תיאלץ להישאר, באופן לא מכובד, לבדה". המעוף רב-הדמיון של אנרייט גורם אפילו להרהורים הקודרים ביותר על אהבה ומוות להיות נעימים. "אינני יכולה להישאר זמן רב עם משפט בלי להשתעשע קצת", היא אומרת.

"המשפחה מסבכת אותנו בכך שלכל אחד יש תווית, כל אחד מתואר באופן מסוים", אומרת אנרייט. ההגרטים אינם יוצאי דופן. ורוניקה מתייחסת שוב ושוב לאח מתפקד-היטב אחד כ"מוסי הפסיכוטי", ויש בספר סצנה מעוררת צחוק רם, מלאת קללות, בליל השימורים של ליאם, בין אחות שנוהגת לפַנות ולשטוף אחרי ארוחות לאחות שלא. אבל איכשהו, בעודם רבים זה עם זה ומתאבלים, ההגרטים "מתחילים לפלס את דרכם אל מחוץ לקופסאות הללו".

על נישואיה של ורוניקה אומרת אנרייט כי מנקודת מבטה של ורוניקה, הדבר הגרוע ביותר בנוגע לחוסר-הביטחון הדיכאוני של בעלה הוא "זרם תת-קרקעי של שנאה מתחת לאהבה שלו אליה". היא מסבירה כי "אחד הדברים שרציתי לעשות בספר הוא לחקור כיצד כרוכות זו-בזו תשוקה ושנאה". הרומאן נותן לכך ביטוי מפחיד כאשר במהלך סצנה לאחר סקס אומרת ורוניקה לבעלה: "הבנות שלך ישכבו עם גברים כמוך. גברים שישנאו אותן רק בגלל שהם רוצים אותן". על כך אומרת אנרייט: "לעתים התשוקה היא כזו. אתה שונא את מי שאתה חושק בו, משום שאתה חושק בו. לכן אנו מדברים על 'דפיקה', משהו שנשמע אלים כל-כך. רציתי לחשוב על האלימות שבתשוקה".

ורוניקה, לדברי אנרייט, מחפשת תשובות לבעיות הרבות שבחייה, מעלה רעיונות, בוחנת אותם ונסוגה לאחור. "היא חובטת בקיר גדול כדי לראות איפה יופיע הכאב החזק ביותר". ואנרייט מוסיפה: "רגשות מאוד מעניינים אותי. הכתיבה שלי היתה משוחררת מאוד. לא ניסיתי לנתח את הסיפור. זרקתי את החכה למים ודגתי כל מני דברים מאזורים נידחים במוח".

מרבית המבקרים החמיצו את הנחמה שמעניקה התרת העלילה. יו"ר חבר השופטים של פרס הבוקר היה אחד המעטים שהתייחסו לנחמה הזאת, כשאמר כי "הסיום של הרומאן פשוט מבריק. משפט הסיום שלו הוא אחד הטובים ביותר שקראתי אי פעם". דומה שלא נגלה דבר על ההתרחשות אם נצטט את משפטי הסיום: בסוף הספר טסה ורוניקה בחזרה למשפחתה בדבלין, והיא אחוזת פחד-טיסה, "כי נסקת כל-כך גבוה בדברים האלה, ויש דרך ארוכה ליפול. ובכל-זאת, אני נופלת כבר חודשים. כבר חודשים שאני נופלת אל תוך חיי. והנה עכשיו אני עומדת להגיע". כשמגיעים למשפט הזה בסוף הספר, הוא רב-עוצמה.

אנרייט נשואה באושר לבמאי התיאטרון מרטין מרפי. יש לה רק ארבעה אחים, לא 11. היא איבדה חברים, אך אף אחד מהם לא התאבד. דמותה של ורוניקה אינה דומה לה, זו דמות בדויה. ויחד עם זאת, לא לגמרי. "אנו מעריצים שחקנית תיאטרון על המידה שבה היא מביאה את עצמה לתפקיד. זו מעין נדיבות אמנותית", מסבירה אנרייט. "אבל אנחנו יודעים שהתפקיד אינו היא. זה כך במידה רבה גם בעבודה שלי".

אנרייט נולדה בשנת 1962 בדבלין. היא סיימה תואר ראשון בפילוסופיה והחלה בלימודי תואר שני בכתיבה יוצרת כשהוצעה לה עבודה כמפיקה בטלוויזיה האירית. "זה היה כיף גדול, לעבוד על תוכניות סאטירה ותוכניות לילדים, אבל עבדתי כל-כך קשה ולא הגשמתי את מה שרציתי להיות – סופרת – אז התמוטטתי. הרגשתי לכודה, והשאלה ששאלתי את עצמי לאחר כמה חודשי דיכאון היתה: איך לעזוב את העבודה? ב-1993 נעשיתי סופרת במשרה מלאה, ומאז אני מאושרת מאוד".

'המפגש', כאמור, אינו אוטוביוגרפי, אף שהמספרת היא פחות או יותר בת-גילה של אנרייט. יחד עם זאת, יש בספר רגעים שלקוחים מחייה. אנרייט מביאה כדוגמה אירוע בספר שבו ורוניקה מתקשרת לומר שהיא חוזרת הביתה, והבת שלה אומרת: "אני נותנת לך מלה, והמלה היא 'אהבה'". "הבת שלי באמת אמרה לי את זה, כשהיתה בת שלוש", מספרת אנרייט בגאווה. כשמופיע המשפט הזה לקראת סוף הרומאן, שמנתח באופן כה חסר-רחמים אהבה, תשוקה ומוות, זו מעין זריקת-חום שהורווחה ביושר.