זהו סיפורה של אהבה חמקמקה, ספק אירוטית ספק אבהית, של "זקן" (בן פחות מ-47), מָקָאר דֶבוּשְׁקִין, לוָרֶנקה, נערה יתומה וענייה בת 17 ומשהו, קרובת משפחה רחוקה שלו, שנמלטה בעור שיניה מגורל של ניצול מיני. דֶבוּשְׁקִין הוא פקיד-מעתיק-מכתבים – ממש אקאקי אקאקיֶביץ' מן "האדרת" של גוגול – אך בעל נפש גדולה; וָרֶנקה גרה בבית השכן; הוא רואה את חלונה מחלון החדרון-מטבח שבו הוא מתגורר, אך רוב הזמן הוא מסתפק בשליחת מכתבים ואינו חוצה את החצר בין חדרו לחדרה.

   
רומאן-המכתבים 'אנשים עלובים' זכה להצלחה מיידית עצומה אצל המבקרים ובקרב קהל הקוראים. על הסופר בן ה-24 צנחה בבת-אחת תהילה פתאומית והוא הפך לידוען נערץ. המבקר רב-ההשפעה בֶּלינסקי, שמלה מפיו היה בה די כדי לחרוץ גורלו של ספר, הכריז שנולד גוגול חדש, ועוד טוב מגוגול.

   
דוסטוייבסקי הצעיר הוא סופר קומי לעילא; קומי, ויחד עם זאת ספרו זרוע שיאים קורעי-לב. וכבר כאן הוא מבצע את "המהפכה הקופרניקאית זוטא שלו" (כדברי בכטין) בתפיסת דמות האדם, בהפיכתה מדמות מוגמרת, שניתן לסגור עליה מבחוץ באמצעות התשובה לשאלה "מי היא?", לדמות כספיתית, פתוחה, שתודעתה-שלה מתפלמסת בלי-הרף סביב הגדרתה.

לספר מצורפת אחרית-דבר מאת מנחם פרי, ובה (בין היתר) מזמין פרי את הקוראים להשלים את החוויה בקריאת הסיפורים "האדרת" מאת גוגול ו"מנהל התחנה" מאת פושקין, המוזכרים במכתבי גיבורו של דוסטוייבסקי ומהדהדים בכתיבתו.