הבית ברחוב גְרַאבְּשֶׁן
אבנר הולצמן

"בכרך הגדול, בירת שלזיה, שוררת דממת צהריים של שבת שלהם". כך פתח מיכה יוסף ברדיצ'בסקי את הסיפור "מחניים". לעיני הקורא נגלה מחזה האומר כולו שלווה נינוחה: אנשים מטיילים בנחת ביום חורף בהיר לאורך תעלת המים הקפואה, צופים בצעירים המחליקים להנאתם על הקרח ביחידים ובקבוצות; דגלים צבעוניים מתנוססים על מוטות ארוכים, צלילי תזמורת נשמעים בחלל האוויר, והמרחב כולו רווי "אותו ההד של ביטחון המצוי בשעה שהכל שלום איתנו ובקרבנו".
   
מחזה ססגוני זה נמסר מתוך תודעתו של מיכאל, צעיר יהודי שעזב את עיירתו הקטנה ברוסיה כדי לרכוש השכלה גבוהה בגרמניה. הוא מתבונן מוקסם בצעירים המקומיים נטולי הדאגות, והשתובבותם העליזה מחריפה את תחושת הבדידות המכרסמת בו. בעיקר הוא נרעש למראה נערה יפהפייה המחליקה לבדה, וחש כי סוד טמון ב"הוד העיצבון" השפוך על פניה הכהים.
   
בקריאה חוזרת, המביאה בחשבון את מהלך הסיפור כולו, מתברר תפקידה החשוב של תמונת הפתיחה כמצבור של גרעיני עלילה העתידים להתפתח ולהשתרג בהמשך. אולם בעיקר נחשף העוקץ האירוני שהטמין בה המספר, שכן החזות השלווה המצטיירת בעיניו התמימות של מיכאל אינה אלא מראית עין. מאחוריה עתידה להתגלות מציאות אנושית סבוכה, מפותלת, יצרית ואלימה, הרחוקה מכל הרמוניה. הסיפור רווי לגלוג על הנאיביות של הגיבור ועל עוורונו היהיר לסובב אותו, והעלילה מוליכה אותו מן התום אל ההתפכחות. כאשר מגלה מיכאל לזוועתו את עוצמתם של יצריו המוכחשים, משבשת התפרצותם את חייו וממיטה עליו חורבן.
   
עם פרסומו של "מחניים" לראשונה, בשנת 1900, הוא הקסים דור שלם של קוראים עברים צעירים במזרח-אירופה – בתוכם סופרים מתחילים, שמצאו בו הד לנפשם וללבטיהם. אורי ניסן גנסין בן העשרים התדיין עליו בהתרגשות עם חבריו, וציין במכתביו את הניגוד בין מבוכתו הנוראה של הגיבור לבין דרך הסיפור הצלולה והבהירה: "זוהי הנקודה הנפלאה, שמרתקת אותנו אל הספר באותן שלשלאות הקסמים שמרגישים אנחנו בנפשותינו מדי קוראנו בו". יוסף חיים ברנר הפליג אף הוא בשבח עיצובה של "נפש עמוקה-קרועה זו, שכמוה לא נדע ליופי ואצילות", והוסיף בסערת רוחו: "נפשי! נפשי! שירת הישראלי ושירת החמדה של הישראלי הצעיר, שירה אשר לא אדע דוגמתה אני שומע כאן... שירה נוקבת לתהום התהומות של הנפש. אין מלה בלשון". לימים הוכר "מחניים" כאבן-דרך היסטורית, יצירה שהעבירה את הסיפורת העברית בבת אחת מן המאה התשע-עשרה אל עידן המודרניזם וביססה את דמותו של גיבור-הדור החדש, הלא הוא הצעיר היהודי הבודד שנתלש מסביבת גידולו ומחפש את דרכו בעולם נטול ודאויות. 
   
מניין צמח הסיפור "מחניים"? אין ספק שהוא מבוסס על רשמים וחוויות שצבר המחבר בתקופת לימודיו "בכרך הגדול, בירת שלזיה", היא העיר בְּרֶסְלָאוּ בפרוסיה המזרחית, שהיתה אז חלק מן האימפריה הגרמנית (ואין לבלבל בינה לבין בְּרַסְלַב שבאוקראינה, עיירתו של רבי נחמן). ברדיצ'בסקי בא לברסלאו בדצמבר 1890 לאחר שנחלץ בקושי ובייגע מסביבת מוצאו המסורתית באוקראינה. ב-1891 החל ללמוד באוניברסיטה המקומית המהוללת, עד שעבר משם ב-1893 לברלין ולאחר מכן לברן שבשווייץ, והוכתר לבסוף ב-1896 בתואר דוקטור לפילוסופיה. מתוך אזכורים שונים ביומניו ובמכתביו מתברר עד כמה מעוגנים פרטי הסיפור בממשות. ברדיצ'בסקי מציין, למשל, שהתגורר כדייר-משנה בביתו של סנדלר, ממש כמו גיבורו מיכאל; שהתרועע עם משפחתו של חייט גרמני בשם מרקוס, בעל לאישה פולנייה, בדיוק כמתואר בסיפור; ובין הנשים שמשכו את תשומת-לבו באותם הימים הוא אפילו מזכיר נערה אסופית בשם הדוויג. ברור, עם זאת, שאין לייחס ערך עובדתי לכל פרטי הסיפור ומהלכו, וכדרכם של סופרים שילב ברדיצ'בסקי את חומרי המציאות בתוך מארג בדיוני. הוא עצמו סיפר ביומנו על פגישה מקרית מקץ שנים עם אשת החייט, "אשר מביתה", ציין, "נטלתי מספר מוטיבים לסיפור 'מחניים'". די במשפט זה כדי להעיד על מודעותו למרחק שבין המציאות לבין עיבודה האמנותי.
   
אולם מעבר לדיוקו של פרט כזה או אחר משקף הסיפור באופן מהימן את תודעת המחבר בימיו הראשונים כסטודנט במערב אירופה – ימים של שיכרון אינטלקטואלי מאוצרות הדעת שנפתחו לפניו, יחד עם תחושות של ריחוק כלפי הקהילה היהודית הרפורמית שפגש בברסלאו, והתבונן בה בפליאה ואף במיאוס. באותה מידה משתקף בסיפור סבך המתחים האתניים, הלאומיים והדתיים שאפיין את מרקם החיים בברסלאו, העיר שתולדותיה הארוכות ומיקומה הייחודי על פרשת דרכים בין מזרח למערב הפכו אותה למעבדה אנושית מיוחדת במינה. בתוך תחומיה של עיר זו התרחשו במהלך הדורות מפגש ועימות יוצאי דופן בין גרמנים לפולנים, בין קתולים לפרוטסטנטים, בין יהודים לגויים ובין יהודים אורתודוקסים ליהודים ליברלים, וכל אלה ניכרים היטב במערך הדמויות והמתחים ב"מחניים".
   
כעשר שנים אחרי שעזב ברדיצ'בסקי את ברסלאו שב והטיל בה עוגן, והוא כבר סופר עברי ידוע ומפורסם. לאחר שנשא לאישה את רחל רמברג, שותפתו הרוחנית הנאמנה בכל מפעליו הספרותיים, החליטו השניים לבנות את ביתם דווקא בעיר שבה עשה ברדיצ'בסקי את צעדיו הראשונים כסטודנט. אפשר שנזקק לתחושת הביטחון שבחזרה אל מקום מוכר, ואכן הדירה ששכרו בני הזוג בנובמבר 1902 נמצאה בסביבה ידועה לו היטב, ולמעשה באותו רחוב עצמו שבו התגורר כסטודנט. שם פתחה רחל קליניקה לריפוי שיניים, ושם שקע ברדיצ'בסקי במִגוון מסחרר של תחומי יצירה – בכתיבת סיפורים ומאמרים בעברית, ביידיש ובגרמנית, במפעלים אנתולוגיים מקיפים של כינוס ספרות העם העברית, ובחקר קדמוניות היהדות והנצרות. 
   
תשע שנים חי ברדיצ'בסקי בברסלאו, מרוחק מרצון ממרכזי הספרות העברית במזרח-אירופה, שקוע בבדידות בעבודתו, ולימים דימה את השנים הללו ליום עבודה ארוך אחד. ב-1911 עקרה המשפחה לברלין, ושם עברו עליו עשר שנותיו האחרונות בהתמדת-יצירה שלא פסקה עד יום מותו.

*

בתחילת יולי 2009, כאשר היה הספר 'רעם היופי' תחת מכבש הדפוס, קמתי אף אני ונסעתי אל הכרך הגדול, בירת שלזיה. רציתי לראות במו עיני את העיר שבה עברו על ברדיצ'בסקי תריסר משנות חייו, כשליש מתקופת היצירה שלו, ומי יודע – אולי למצוא עקבות כלשהם שנותרו אחריו. והלא הספר 'רעם היופי' עצמו אחוז ומשולב לבלי הפרד בברסלאו של ברדיצ'בסקי. לא זו בלבד שהסיפור "מחניים" מתרחש בעיר זו וצומח מתוך אווירתה, אלא שלושה מארבעת הסיפורים האחרים שנכללו בספר נכתבו בשנים שחי בה המחבר – "קיץ וחורף" (1904), "פרה אדומה" (1906) ו"קלונימוס ונעמי" (1909). 
   
השם ברסלאו לא יימצא כיום בשום מפה. כידוע, בתום מלחמת העולם השנייה סופחה העיר לפולין, וקיבלה מחדש את שמה הפולני העתיק – ורוצלב. אוכלוסייתה הגרמנית גורשה ברובה, ואת מקומה תפסו אזרחים פולנים. כיום ורוצלב היא כרך פולני משגשג בן כשלושה רבעי מיליון נפש, אולם האדריכלות המרשימה שלה (פרי פעולות שיקום נמרצות לאחר ההרס שהמיטה עליה המלחמה) משקפת היטב את הפרקים האוסטריים, הפרוסיים והגרמניים בעברה. זו עיר תוססת, צבעונית, צעירה באופייה בעיקר בשל רבבות הסטודנטים הגודשים אותה, ובעלת צביון מערבי, שכן היא קרובה גיאוגרפית לברלין ולפראג יותר מאשר לווארשה.
   
סיירתי באוניברסיטה של ורוצלב בהדרכתו הידידותית של פרופ' מרצ'ין וודז'ינסקי, חוקר נודע של החסידות, המכהן בה כראש המחלקה ליהדות. עשרות סטודנטים נרשמים למחלקה זו מדי שנה, ותוכנית הלימודים שלה כוללת גם את הלשון והספרות העברית. לא היה קשה לדמיין את הסטודנט מיכה יוסף ברדיצ'בסקי מהלך בין הבניינים ההדורים והחצרות הפנימיות המסוגננות, הנראים כפי שהיו בזמנו, או יושב באחד מבתי הקפה הרבים המשמשים מקום מפגש לתלמידי האוניברסיטה. פרופ' וודז'ינסקי הוליכני גם אל הרחוב שבו התרכזו חיי הציבור היהודיים עד מלחמת העולם השנייה, וַאל-שְטְרַאסֶה (רחוב הסוללה) בשמו הגרמני, שבו שכן בית המדרש הנודע לרבנים מיסודו של זכריה פרנקל אשר פעל עד 1938 ומבנהו נהרס לפני כשלושים שנה. גם ברדיצ'בסקי פקד את בית המדרש הזה, תחילה כתלמיד בד בבד עם לימודיו באוניברסיטה ולאחר מכן כמשתמש מובהק בספריית המוסד. באותו רחוב ניצב על מכונו בית הכנסת היחיד שנותר בברסלאו, "החסידה הלבנה" שמו, ששימש בשלהי המאה התשע-עשרה זירת עימות בין הקהילה האורתודוקסית לקהילה הליברלית בעיר. פקדנו גם את בית הקברות היהודי היפהפה, המערבי בסגנונו, שפעל במחצית השנייה של אותה מאה, וטמונים בו המנהיג הסוציאליסטי פרדיננד לסל וההיסטוריון היינריך גרץ. גם כאן מצאתי "קשר ברדיצ'בסקאי" כלשהו, שכן מיכה יוסף ברדיצ'בסקי השתתף בהלווייתו של גרץ ב-1891, ואף שיגר כתבה גדולה לעיתון 'המליץ' בפטרבורג, המתארת בפרטי פרטים את מסע הלוויה וסופדת במלים נרגשות לנפטר הגדול.
   
אולם תשוקתי העיקרית היתה למצוא את הבית שבו התגורר ברדיצ'בסקי מ-1902 ועד 1911, וחיבר בו את מיטב יצירותיו. ידעתי את הכתובת הגרמנית דאז – רחוב גְרַאבְּשֶׁן 55 – ולא היה קשה לזהות את שמו הפולני העכשווי של הרחוב, גְרַאבִּיזִ'ינְסְקָה. זהו אחד מצירי התנועה העיקריים ממרכז העיר לכיוון דרום-מערב. בזמנו של ברדיצ'בסקי היה זה רובע פועלים בלא תואר והדר, ורוב בתיו מאותה תקופה נהרסו זה מכבר. עד מהרה גיליתי כי שני הבתים ברחוב זה שברדיצ'בסקי התגורר בהם כסטודנט, מספר 33 ומספר 76, אכן אינם קיימים. ומה עלה בגורלו של הבית מספר 55? היה בידי תצלום של הבית שנותר בעזבונו של ברדיצ'בסקי, ובעודי אוחז אותו בידי התקרבתי בלב הולם אל המקום. מה רווח לי כאשר גיליתי שהבית המקורי – בית דירות מאסיבי בן ארבע קומות – נותר על תילו. ההשוואה בינו לבין התצלום לא הותירה מקום לספק. 
   
שעה ארוכה שוטטתי סביב הבית ובתוכו, עליתי וירדתי בגרם המדרגות הרחב, השקפתי אל הגן שמאחורי הבית והתבוננתי בדירה בקומה השנייה שבה – ידעתי – נכתבו הסיפורים "פרה אדומה", "קלונימוס ונעמי" ועוד רבים אחרים. כאן נולד ביוני 1903 עמנואל, בנו היחיד של ברדיצ'בסקי, שזכיתי להכירו מקרוב בשנותיו האחרונות, לעבוד לצידו ולרשת ממנו כפיקדון יקר את האחריות לארכיונו של הסופר. ואולי עיקר העיקרים – כאן התרחשה בבוקר ה-3 בפברואר 1908 הפגישה בין מיכה יוסף ברדיצ'בסקי לבין יוסף חיים ברנר, שכבר היתה לאגדה, שכן היתה זו הפעם היחידה שהשניים ראו איש את פני רעהו. ברנר הפתיע את ברדיצ'בסקי כאשר התייצב בפתח דירתו בברסלאו בדרכו מלונדון ללבוב, והשעות היקרות שבילו יחד הותירו בשניהם רושם עז, העמיקו את ידידותם ולא נמחו מלבם עד סוף ימיהם (נורית גוברין מפרטת על הפגישה ועל הקשריה בספרה 'ברנר – אובד-עצות ומורה-דרך').
   
ידעתי שברדיצ'בסקי ליווה את ברנר אל תחנת הרכבת בתום פגישתם. צעדתי אפוא גם אני במסלולם המשוער, מרחק לא קצר, ושיחזרתי בעיני רוחי את ההליכה ההיא במרחב שרוב פרטיו השתנו אבל קווי המתאר שלו נותרו כשהיו. בניין התחנה, המעוצב כארמון מזרחי רב אגפים, נותר כפי שהיה מאז נבנה באמצע המאה התשע-עשרה, ממש כפי שראו אותו ברנר וברדיצ'בסקי בשעה שנפרדו זה מזה לתמיד.
   
האם נותרה בוורוצלב-ברסלאו ראיה מוחשית כלשהי לנוכחותו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי מלבד רוחות הרפאים שליוו אותי ברחובותיה על כל צעד ושעל? התשובה לכך נמצאה לי בארכיון האוניברסיטה. בספר המִרשם העבה של הפקולטה לפילוסופיה (כרך 39, עמ' 18) מצוי דף המתעד את קליטתו של הסטודנט "יוסף ברדיצ'בסקי", יליד מז'יבוז' (1865), בנו של הרב מדובובה (רוסיה), בפקולטה בתאריך 23 באוקטובר 1891, אחרי כעשרה חודשי הכנה שנדרשו לו כדי לעמוד בבחינות הכניסה. באותו דף רשום גם תאריך עזיבתו של ברדיצ'בסקי את האוניברסיטה בדרכו להמשיך את לימודיו בברלין – 1 באפריל 1893. כך נפגשו פתאום המציאות והספרות באופן המוחשי ביותר. הסטודנט מיכאל מ"מחניים", שגלה אל הכרך הגדול בירת שלזיה לשקוד על דלתות בית מדרש המדעים, התאחד בעיני רוחי עם האיש מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, ששב והביט כעבור שנים בבן-דמותו הצעיר והמבולבל מתוך אירוניה והזדהות גם יחד; ובעודו מעלה את קורותיו על הכתב הניח נדבך שאין ערוך לחשיבותו בבניינה של הספרות העברית.

פורסם ב-27.7.09

פרופ' אבנר הולצמן ערך את 'רעם היופי' מאת ברדיצ'בסקי והוסיף לו הערות ואחרית דבר.

ספרו של ברדיצ'בסקי, ככל הספרים בסדרת הספריה הקטנה, הוא במבצע קבע במועדון הספריה החדשה.