אבות בכיסוי שלונסקי: על אבות ישורון וסימן קריאה 
מנחם פרי

טור זה, שפורסם באתר הספריה החדשה ב-2009, שימש בסיס לפרק הראשון במאמרו של פרי "סע, סע, ההפך ההגה" – שלושה פרקים על אבות ישורון (בתוך 'איך נקרא אבות ישורון' בעריכת לילך לחמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד / קו אדום, 2011). הוא עוסק ביחסו של אבות ישורון לסימן קריאה בעשרים שנות חייו האחרונות, שנות הפריחה שלו, ומביא גם זיכרונות אישיים שמדגימים אותה דיאלקטיקה של קרע וקשר שמאפיינת את שירתו.

יכעסו עלי

זֶה שֵׁשׁ שָׁנִים אֲנִי מְכַהֵן

אֵצֶל צְעִירֵי סִימַן קְרִיאָה

כְּזָקֵן. וּבָטוּחַ אֲנִי בָּאֵלֶּה, שֶׁלּוּלֵא הַזִּקְנָה

לֹא הָיְתָה לִי זִקְפָּה.

כֵּוָן שֶׁהִתְעַקַּשְׁתִּי לַעֲמֹד

בְּרֹאשׁ כָּל חוֹבֶרֶת בְּרֹאשׁ,

אוֹמֵר לִי הָעוֹרֵךְ מ. פֶּרִי:

"הֲלֹא יִשְׂנְאוּ אוֹתְךָ!"

אֹמֵר אֲנִי: יְכַסּוּ עֲלֵי

אַגָּדוֹת וְסִפּוּרִים עַל

כָּבוֹד, וְאַל יְכַסּוּ

עֲלַי נְיָרוֹת.

את השיר הזה כתב אבות ישורון באוקטובר 1978, בעקבות פנייתי אליו לקבל ממנו שירים ל'סימן קריאה'. השיר נדפס בחוברת 9, בראש עשרה משירי המשורר, אבל דווקא בעמ' 60. אולם בראש החוברת, בתוכן העניינים שלה, הובא תצלום של השיר בכתב-ידו של אבות, וכך בכל זאת הופיע בראש, ואף-על-פי-כן כיסו עליו 30 ניירות.

בניגוד לרושם שעולה מן השיר, כלל לא נכון שאבות התעקש תמיד לעמוד "בראש כל חוברת בראש", או שהובטחה לו אי-פעם הבטחה כזאת. עד לשיחה באותו אוקטובר הופיעו שיריו רק פעמיים בראש החוברת. אבות הפתיע אותי בתביעתו החדשה, ואמרתי לו שהמשוררים האחרים "יכעסו עליו" אם יפתח את החוברת פעם שלישית. בדרישתו היה טמון גם קומפלימנט: אחרי יותר משש שנים של עבודה משותפת היה בטוח סוף-סוף שהוא אחד ומיוחד בעיני העורך, ומותר לו גם להתפנק. הוא חש שב'סימן קריאה', בניגוד לחבורות ספרותיות קודמות בחייו, הוא לראשונה "בלתי מכוסה". אך דרישתו ביטאה – לפי הפואטיקה של שירת ישורון ושל חייו – גם יחס אמביוולנטי, על סף מריבה, השמור אצלו לקרובים ביותר. שבירה קלה של הכלים כדי לגונן על עצמאותו ועל אי-שייכותו. הלוא יחסינו היו רצופים צעקות ומריבות לא-רציניות, על-מה-לא, בעיקר בטלפון (השיחות פנים-אל-פנים היו נינוחות בדרך-כלל). יעל שורץ, חברתי באותן שנים, שהיתה שומעת מן החדר האחר את הצעקות הטלפוניות, שאלה לא פעם: "עם מי צעקת? עם אבות או עם אמא שלך?"

דרך מתוחכמת מצא לו כאן אבות כדי להיות שייך ומרכזי, אך גם לא-שייך, פרוש ועומד לבדו – מובדל מכולם בָּראש. ה"יכעסו עליךָ" שבפי, הפך בשיר ל"יכַסוּ עלי": אל יכסו עלי הניירות עם שיריהם של האחרים. בחבורת 'טורים' של שלונסקי-אלתרמן, ואחר כך בחבורת 'מחברות לספרות' של אלתרמן, היה אבות נספח מזולזל, מכוסה בצל. "הבדואי מפולניה", כינו אותו שם. "הייתי נבדל מהם", אמר עליהם אבות, ובאחד משיריו תיאר את הישיבה ביניהם כישיבה בכיכר דיזנגוף על הספסל של העירייה: " הֵם כִּסּוּ אוֹתִי אֵלֶּה / שֶׁיָּשְׁבוּ עַל יָדִי עַל הַסַּפְסָל. / וּמִכֵּיוָן שֶׁהָיָה לִי כִּסּוּי, / אֲנִי כָּתַבְתִּי בְּחֹשֶׁךְ. // שְׁטָרוֹת שֶׁלָּהֶם לֹא הָיָה / שָׁוֶה כִּסּוּי. אַךְ לֹא יָדְעוּ עַל כָּךְ, / כִּי הֵם עַצְמָם כִּסּוּי. / וַאֲנִי הֶאֱמַנְתִּי בְּחֹשֶׁךְ".

אצלנו, ידע אבות, הוא אינו בחושך. ורק משום שהיה בטוח באהבתנו ובמעמדו בעינינו כשטר עם כיסוי, היה יכול לתבוע עוד, גם אם בחצי-הומור: לא להיות מכוסה בניירות. בעינַי ובעיני ויזלטיר הוא היה גדול המשוררים של דור שלונסקי-אלתרמן. יאיר הורביץ, שאלתרמן היה בשבילו מעין תחליף לאב שלא היה לו, נאלץ לשאת את נאומי הארוכים על רדידותה התמטית והרגשית של שירת אלתרמן, שאינו אלא חרזן של חרוזים מנצנצים וריקים. אבות פרח בינינו. שלושה-רבעים של שירתו, המיטב שלה, נכתבו בעשרים-וכמה השנים ש"כיהן אצלנו כזקן" (בן שבעים, שמונים, וכמעט תשעים) – לעומת הרבע שכתב בשלושים-וחמש השנים שהיה בצל על הספסל אצל שלונסקי ואלתרמן.

יסלח לי דן מירון, הטוען שישורון אף פעם לא היה משורר נידח, שכן תמיד הדפיסו אותו. לדידי ישורון הוא משורר נידח אצל מירון-עצמו עד עצם היום הזה, לאור מאות העמודים שייחד לאלתרמן והכמעט לא-כלום שכתב על אבות.

את התפנית המשמעותית ההתחלתית במעמדו של אבות חייבים כולנו לוויזלטיר, שבחוברת 'גוג' שערך ב-1968 פירסם שיר מצוין של אבות, "שיר לבוא פנים". מהגהה להגהה צמח השיר והתרחב עד שהכפיל את עצמו, וגרם לכך שהחוברת הופיעה רק בינואר 69. אבות "כיהן" שם בין יונה וולך, יאיר הורביץ, מנחם בראון, חנוך לוין, הרולד שימל, וכמובן וילזטיר עצמו: קבוצת המשוררים שלימים התרכזה סביב החוברות הראשונות של 'סימן קריאה', לצד משוררים נוספים. ההתרווחות של שירת אבות, הפריצה הגדולה שלו, מתחילות ממש שם, ב"שיר לבוא פנים" ובשירים שכתב בחודשים שאחריו. תהום מבדילה בין השירים הנושמים שכתב מאז לבין שיריו הלחוצים בשנות השלושים והארבעים.

בחורף 1971, בסוף דצמבר, הלכתי עם ויזלטיר לדירתו של אבות ברח' ברדיצ'בסקי לבשר לו על החוברת החדשה שאנו מתעתדים להוציא לאור. השם 'סימן קריאה' עוד היה נתון בוויכוח (אני וגם אבות התנגדנו לו). זו היתה פגישתי הראשונה עם אבות פנים-אל-פנים, וכובדתי בישיבה בכורסה היחידה בחדר (לוויזלטיר הובא כיסא). אבות, מעֵבר לשולחן הכתיבה העירום שלו, בעל טבלת-העץ העבה שדופנותיה לא-מיושרים, קרא באוזנינו בדרמטיות מחזור שירים מפתיע, שזה לא כבר סיים לכתוב: "שבעה על הגשם". נרגשים הקשבנו לו, וכשגמר לקרוא שאל: "מוצא חן בעיניכם?" ולאחר ששנינו הזדרזנו להשיב בחיוב, הודיע מיד: "לא תקבלו אותם". היינו נבוכים לנוכח הסירוב, אך עד מהרה התרצה אבות ו"פיצה" אותנו בשלושה שירים חזקים לא פחות, אשר לימים פתחו את החוברת הראשונה של 'סימן קריאה': "שיר בשלושה – השעון, האוהב, האוסף" (המחזור "שבעה על הגשם" נדפס ב'משא' בערב פסח 1972). באותה פגישה ראשונה טרם יכולתי לדעת שכבר נקבע הדגם שלפיו יתנהלו כל ביקורי אצל אבות ישורון לצורך קבלת שירים לחוברות.

אבות, כמוהו כיאיר הורביץ, השתתף בסופו של דבר ב'סימן קריאה' בקביעות, מבלי לדלג על אף חוברת. בכל פעם הייתי בא לביתו, מתיישב בכורסה, והוא היה אץ להכין לי קפה תורכי. אחר-כך היה קורא באוזני שירים. כשהתרגשתי במיוחד משיר מסוים, ואמרתי לו שהוא מן הטובים שלו, היה פורץ בגערות אכזבה שאני מואס בשיריו האחרים. וכשסיים לקרוא שורת שירים היה מתברר לי שזכיתי לתצוגה של השירים שלא אקבל לחוברת. "תנוח ממני חוברת אחת"; "כבר הדפסת אותי מספיק"; "אני צריך שירים לחג ל'דבר' ול'ידיעות'".

המשא-ומתן לא היה קצר. עם השנים אמנם קודמתי וזכיתי בפריווילגיה להחזיק את השיר בידי ולקרוא בו במו-עיני (כתוב בדיו על נייר טיוטות אפרפר, נייר-עיתון שאבות אסף במערכות העיתונים, עם 'מחיקות' שנעשו בגירוד בסכין-גילוח שהיה שמור על שולחנו); ואבות כבר לא היה ממהר להגיד לי את ה"לא" שלו, אלא תחילה היה חוזר ושואל: "מה, הוא באמת מוצא חן בעיניך?" ורק אז היה מסביר לי בנחת מדוע לא אקבלו. אבל לא ויתרתי. בעוד אבות מסרב לתת לי אפילו שיר אחד קצר, תבעתי אני לקבל את כל השירים שהקריא לי, עד האחרון שבהם; ולמשמע קינתו שאני מבקש לשדוד אותו ולהותירו ככלי ריק, דהיינו בלי שירים לחגים ל'דבר' ול'ידיעות אחרונות', הייתי עונה שיש עוד זמן; וכי אין ספק שבינתיים יכתוב שירים חדשים; וכי ממילא זורקים את העיתונים למחרת, ולעומת זאת חוברות 'סימן קריאה' נצחיות ונשמרות בכל הספריות האוניברסיטאיות. בסוף המשא-ומתן, שהלך ונעשה קשה יותר מחוברת לחוברת, הייתי יוצא ברכוש גדול (לחוברת 7 קיבלתי ארבעים שירים!).

כמו סוחרים מיומנים, ממולחים ונינוחים, היינו עושים הפסקות ארוכות בַּמיקוח, ובינתיים משוחחים. זאת אומרת, בשנתיים הראשונות היה אבות נושא מונולוגים ארוכים, עם דימויים נפלאים המתחרים באלו שבטובי שיריו – דימויים שהיה צר לי שהוא מבזבז אותם עלי, במקום לשלבם בשירתו – ואילו אני הייתי מחכה לשווא לסוף משפט כדי להשחיל רפליקה משלי. רק במשך השנים התחיל אבות להקשיב לי, והשיחות הפכו לדיאלוג ממשי. אז היה אבות מתעניין במאמרַי, משוחח אתי כמו אב דואג על חיי האישיים, ואף התברר לי שחשובה לו הקריירה האקדמית של עורכו: כשקיבלתי תואר דוקטור חבַר ישורון לאמי, ושניהם ישבו בקהל. איש מחברַי המשוררים האחרים לא בא לטקס.

ספרי סימן קריאה ראו אור בחמש השנים הראשונות בשיתוף עם מו"ל פרטי ששמו המפוצץ היה "מפעלים אוניברסיטאיים", ואבות שאב נחת מכך שספריו (שניים מהם) רואים אור תחת שם כזה, שהוא איזון נאות לשם הלא-רציני והילדותי  'סימן קריאה'. עד כדי כך שכאשר פסק הקשר שלנו עם 'מפעלים אוניברסיטאיים', וספרי סימן קריאה החלו לראות אור במסגרת הוצאת הקיבוץ המאוחד, חזר אבות להתנגדותו לשם, ואחרי 'שער כניסה שער יציאה' עוד הקצין אותה, ולבסוף ממש תבע ממני להחליפו. לכן שניים מן הספרים שהוציא ב'סימן קריאה' – 'הומוגרף' ו'אדון מנוחה' – נדפסו ללא השם המפורש. רק בספרו האחרון, 'אין לי עכשיו', השפיעה עליו בתו הלית לחדול מן המריבה הזאת, אחרי עשרים שנות עבודה משותפת, ולהסכים שהספר יישא גם את שם הסדרה "ספרי סימן קריאה".

בפתח ספרו 'השבר הסורי-אפריקני' כתב לי אבות הקדשה: "לידידי וחברי מנחם פרי, בתקווה לעבודה בשיתוף עם טעמך הבוחן". ואכן, אבות היה מקשיב קשב רב להערכותי על משוררים, ואף משמיע הערכות נגדיות משלו. אבל כשהשמצתי באוזניו שירים של אלתרמן – שתק. הוא מעולם לא השתתף בחגיגה הזאת. אפילו כשנתן לי להדפסה ב'סימן קריאה' 4-3 את שירו "אחרימן" – חשבון מר ונוקב עם אלתרמן – ואני היתממתי ושאלתי מיהו אחרימן (דבר ברור לכל עין), התחמק אבות וסירב לענות לשאלתי. ולעומת זאת, כשהייתי מלגלג באוזניו על הערצתו לשירת א.צ.ג (בעיניו, המשורר העברי הכי גדול מאז ירמיהו; בעיני – משורר גדול רק בחלק משירתו, שרובה רדודה ודברנית) – היה אבות פורץ לעברי בצעקות נוראות. פעם דיקלם באוזני בעל-פה שיר של אברהם בן-יצחק, שידע שאני אוהבו, וקטל באופן מבריק שורה אחר שורה.

למעלה מחמש-עשרה שנה נמשכו המשאים-ומתנים הקבועים עם אבות על השירים שייתן או לא ייתן לחוברות 'סימן קריאה'. אבל פעם אחת קצה נפשי בטקס הקבוע. כשאבות הודיע חד-וחלק שלא ייתן שירים לחוברת הקרובה, פלטתי "כרצונך" כבוי, ועברתי לשוחח על נושא אחר. בשובי הביתה, כבר בחדר-המדרגות, שמעתי את הטלפון מצלצל בעקשנות. על הקו היתה פסיה, אשתו של אבות, שביקשה לדעת: "מנחם, מה קרה? למה פגעת כל-כך באבות וסירבת לקבל ממנו שירים?"

אבות הופיע בכל ערבי הקריאה הרבים מטעם 'סימן קריאה', בתל-אביב ובמקומות אחרים, בהרכב רחב, או רק עם ויזלטיר והורביץ. הייתי עורך אתו חזרות על קריאתו, כדי שלא יפרוץ במהלך ההופעה בבכי ממושך, תוך כדי הקשה על השולחן ביד מאוגרפת.

היה רק ערב אחד שבו הופיע אבות ולא הופיע, לפי הפואטיקה של קִרבה-ניתוק, של "סַע סַע. / הַהֵפֶךְ הַהֶגֶה". מדובר באירוע הגדול לכבוד 'סימן קריאה' 4-3, שהעמיד חנוך לוין ביולי 1974 במועדון התיאטרון ברחוב מנדלי – אותו ערב מיתולוגי שהסתיים בסצנה אופראית מאת לוין ואלכס כגן, בזימרתי (כתבתי על הערב בטור "והנה גם חנוך לוין").

הימים היו ימי עבודה אינטנסיבית עם אבות, לקראת הופעת 'השבר הסורי-אפריקני'. סוף-סוף בחרנו אות לספר, אות "של חוּמש. של טחנת-מים של אבי. של חיטים. של דגן. של סובין. לא של סוּרגוּם"; קיבלנו שק היישר מחלון-הראווה של חנות איווניר, שאבות רצה שבו-עצמו, ובדומים לו, ייכרך הספר, למרות הסברי שהדבר בלתי אפשרי מבחינה טכנית (עמדתי בפה פעור למראה אבות המצליח לשכנע את מוכרות איווניר לשלוף את השק מתוך הדקורציה של חלון הראווה); והיינו מטיילים סתם-כך ימים שלמים לאורך כל דיזנגוף. בחוברת שחגגנו היו, מלבד שירים של אבות, גם קטעי פרוזה שלו על שירה, מאמר עליו, תצלומים שלו, תצלום כתב-היד של ארבעה משירי המחזור "השבר הסורי-אפריקני", וכן פתיח נרגש שלי על המחזור – הרשימה הראשונה שפירסמתי על אבות.

אבות, כמו שאר משתתפי החוברת, היה אמור לקרוא במועדון התיאטרון משיריו. הוא הגיע בתחילת הערב, לבוש בחגיגיות, ותחת זרועו תיק קרטון שחור ובו חמשת השירים הראשונים של המחזור "עד 15 במאי 1974". אולם בהגיע תורו לקרוא, כשהזמנתי אותו לבמה, התגלה למרבה המבוכה שאבות פשוט נעלם, כאילו תקפה אותו אימת ציבור. שוב ושוב הוזמן לעלות לבמה – לאחר כל משתתף שהופיע בהמשך, לאחר כל מערכון של חנוך לוין – אבל דממה. אין איש. מן הסתם חש בינינו לא-בבית באותו ערב, זקן בין צעירים, והעדיף להיות מכוסה. היכן הסתתר, לא ידוע, אבל הוא תיזמן את כניסתו המחודשת למועדון לרגע שעליתי לשיר את "הבלדה על סימן-טוב וסימן קריאה". זה היה סיום הערב, בשתיים-ושלושים אחרי חצות, ואבות ידע שכבר אי-אפשר להחזיר את הגלגל לאחור ולהעמיד אותו לקרוא שירים.

בתום הערב, לאחר שלוש בלילה, טיילנו – אבות, יאיר הורביץ, יעל שורץ ואני – לאורך רחוב בן יהודה, עד לפינת יורדי הסירה, בתקווה למצוא מקום פתוח שבו נוכל להמשיך לשתות בירה. שם, בפינת יורדי הסירה, מול הפינה האחרת של "שמיל", אכן היה מקום פתוח, שקוף ומואר. שני קצינים מבושמים מן "השייטת" התאמנו במתן סטירות ידידותיות זה לזה – סטירות שאילו הונחתו עלינו היינו מתים בו-ברגע. בראותם את אבות, עם הרעמה הלבנה המתבדרת ברוח ועם תיק הקרטון השחור תחת זרועו, קראו למולו בשאגות חדווה: "שלונסקי! שלונסקי!" שלונסקי נפטר שנה קודם-לכן, אבל אבות לא הכחיש. אולי אפילו הינהן. ומיד תפסו אותו השניים בזרועותיו, זה מצד אחד וזה מן הצד האחר, הניפוהו מעלה והציבו אותו בנקישת סוליות-נעליים על אחד משני השולחנות היחידים שהיו במקום. "שלונסקי, תקריא לנו שיר", תבעו ממנו, ואבות לא היסס ופתח את תיק הקרטון ונתן את כל ההופעה שנמנעה מאיתנו במועדון התיאטרון. חמישה שירים קרא – שירים של חשבון נפש נוקב בעקבות רצח הילדים בבית הספר במעלות בידי מחבלים – בעוד שני הקצינים המתנודדים מן השייטת מניפים לנגדו כוסות בירה וקוראים בתום כל שורה: "בראבו, שלונסקי!"

רק כעבור כמעט שתים-עשרה שנים נוספות, בפברואר 86, נוכחתי שאבות הגיע לבסוף להזדהות פואטית עם 'סימן קריאה'. שוב חל פיגור בהוצאת "השנתון שנקרא רבעון", ושירים שמסר אבות לחוברת הופיעו בינתיים בספרו 'הומוגרף', הראשון שהשם 'סימן קריאה' אינו מופיע עליו. הלכתי אליו לבקש שיחליפם בשירים חדשים. והנה, השיר החדש שכתב אבות הפך את עצם "הפיגורים" של 'סימן קריאה' לא רק לקומפלימנט, אלא גם למטאפורה למאפיין מרכזי שלו ושל שירתו, שירה שיש בה תמיד הצטלבויות של שני זמנים, ולכן כל שיר חדש שבה גם הוא פיגור:

אֲנִי בִּדְרָכִים בְּהִצְטַלְּבֻת

מִפְּקִידָה לִפְקִידָה אֲנִי נִזְעָק

עַל יְדֵי "סִימַן קְרִיאָה" לְהֹצִיאוֹ

מֵאֵיזֶה פִּגֻּר. שִׁירִים שֶׁנִּמְסְרֻ מִזְּמַן,

הֹפִיעֻ, בְּהַגִּיעַ פִּרְקָם, בְּסֵּפֶר.

וּפִתְאוֹם: אֹרָה וְשִׂמְחָה! "סִימַן קְרִיאָה"

קֹרֵא לְךָ! הַשִּׁיר הַיָּשָׁן – יָשָׁן

"אֲבָל תֵּן שִׁיר חָדָשׁ!"

"אֲבָל שִׁיר חָדָשׁ אֵיךְ אֶעֱשֶׂה?"

אֲנִי בִּדְּרָכִים בְּהִצְטַלְּבֻיֹּת בֵּין תֵּל אָבִיב

בֵּין קְרַסְנִיסְטַאוו וּפְּשֶׁדְמְיֶשְׁצֶ'ה.

בֵּיתָהּ הַשָּׁקֵט הַנָּמֻךְ שֶׁל פְרַיידֶה רִישֶׁה,

חֲבֵרַת אִמִּי בְּיַּלְדֻת לֶאֱחַזֹת בְּטַייטְשְׁחֻמָּשׁ. אֲנִי וְאִמִּי לֶאֱחַזֹת

"דֶּער רַבֵּנֻ בְּחַיֵּי שְׁרַייבְּט", "דֶּער רַבֵּנֻ בְּחַיֵּי שְׁרַייבְּט".

פֹּה עַל דֶּרֶךְ עָפָר לֹא נִשְׁכַּחַת וַאֲנִי

בֵּין בִּרְכֵּי אִמִּי לְבֵין גַּלְגַּלֵּי הָעֵינַיִם הָאֲפֹרֹת בְּצֵל גַּג הַבַּיִת

שֶׁל פְרַיידֶה רִישֶׁה, בְּשַׁבָּת בֵּין עַרְבַּיִם, פְרַיידַת חַיַּי.

נֻ, שִׁיר חָדָשׁ נֹטַף נֹסַף.

זֶה גַּם מַחְמָאָה.

כִּי לִהְיֹת בִּדְרָכִים

גַּם זֶה פִּגֻּר.