בספרות האיטלקית של עשרים השנים האחרונות בולטת אלנה פרנטה בנבדלותה. הסופרת ילידת נפולי בחרה ללכת בנתיב מנוגד לזה שבו צועדים עמיתיה. היא מוציאה את ספריה הנדירים (רק שלושה בעשרים שנה) בהוצאה קטנה יחסית, ולא בהוצאות הגדולות, שרובן בשליטת סילביו ברלוסקוני, היא אינה מתראיינת כמעט בכלל, איש מעולם לא ראה תצלום שלה, ואף את גילה אין יודעים. גם השם "אלנה פרנטה" אינו שמה האמיתי.

למרות הוויתור המוחלט על נוכחות  ציבורית הצליחו ספריה של פרנטה למצוא הד בלבם של קוראים רבים, ושני במאי קולנוע אף עיבדו שניים מן הרומאנים שלה לסרטים – ללא שיתוף פעולה מצידה. פרנטה לא הופיעה לבכורת הסרטים, וראתה אותם כצופה מן השורה, ללא תהילה וללא חשיפה.

העניין הרב שעורר בישראל הרומאן 'ימי הנטישה', כשראה אור בעברית ב-2007, גרם לי, לקראת צאת התרגום העברי של 'אהבה מטרידה', להעז ולבקש מהוצאת הספרים של פרנטה לראיין אותה. כמי שעוקב אחרי כתיבתה כמעט עשרים שנה ידעתי שהיא ממעטת להתראיין, אך עשויה להיענות למראיינים זרים, שיפרסמו את דבריה בארצות רחוקות מארצה. שבועות מספר לאחר בקשת הריאיון הגיעה תשובתה החיובית.

התנאים לקיומו של הריאיון היו נוקשים: השאלות יועברו בכתב להוצאה, זו תעבירם לסופרת, והתשובות יגיעו אלי באמצעות אנשי ההוצאה, לאחר שהסופרת תענה בנחת. ראיונות לחוצים ותשובות מהירות לצורך קידום מכירת הספרים – כללי המשחק המקובלים ביחסים בין סופרים לעיתונאים – אינם חלק מעולמה של אלנה פרנטה. מובן שהסכמתי לתנאיה, מתוך ביטחון שהספרים שלה, בסופו של חשבון, הם אלה שחושפים אותה ואת הביוגרפיה שלה יותר מכל מראיין או מתרגם של ספריה.

– אפתח את הריאיון הזה בדפים הראשונים של ספרך 'אהבה מטרידה'. בשורות הראשונות את כותבת, בגוף ראשון, שאמך מתה ביום הולדתך. הספר מוקדש לאמך. ההקדשה ושורות הפתיחה הללו אינן מקריות. מהם היחסים בין בדיון לביוגרפיה בספר הזה?

"הביוגרפיה תמיד מזינה את הספרות. גם כשאנו חושבים שאנו מספרים סיפור שאירע באמת – אנו משתמשים בטכניקות ספרותיות, בכללים של ז'אנרים ספרותיים, כאילו שמדובר בספרות. אנו עושים זאת במודע או שלא-במודע. אם לא ננהג כך, לא יתקבל סיפור. החיים האמיתיים הם כמו חלום. כדי לספר אותם למישהו עלינו, במובן מסוים, להמציא אותם. פרויד כמובן ידע זאת. אני תמיד כותבת באמצעות חומרים ביוגרפיים, אך 'אהבה מטרידה' הוא ספר שבו השתמשתי במובהק בדמויות ובחומרים מילדותי".

– 'אהבה מטרידה' הוא ספרך הראשון (ראה אור באיטליה בשנת 1992). כמה שנים עבדת עליו? האם הצלחתו הגדולה הפתיעה אותך, או שהיית אדישה לה?

”עבדתי על הספר הזה קצת יותר משנתיים. אמנם הוא ספר הביכורים שלי, אבל כתבתי לפניו דברים אחרים שלא פירסמתי. בכלל, פרסום ספר הוא בעיני מעשה רהבתני. 'אהבה מטרידה' שיכנע אותי יותר מן הטקסטים האחרים שכתבתי עד אז. היתה לרומאן הזה בעיני רמה סבירה, וניסיתי את מזלי בהוצאת הספרים. הייתי משוכנעת אז, כפי שאני משוכנעת גם כיום, שהטקסט הספרותי, לאחר שנכתב והתפרסם, אינו זקוק למחברו. הוא עושה את דרכו בעולם לבדו, וזה בסדר בעיני. הקוראים קובעים את גורלו וספר שנמצא אצל קוראים רבים הוא דבר חי וזה ממלא את לבי שמחה".

– סופרות כאלזה מורנטה ונטליה גינצבורג זכו בישראל להצלחה רבה. גם יצירתך נמדדת בישראל על פי  האיכות הגבוהה של היוצרות הללו. אילו ספרים שלהן את אוהבת? למי מהן את חשה קרבה, ומה מבדיל את כתיבתך מכתיבתן?

"אני מאוד אוהבת את ספריה של מורנטה. בעיקר את 'כזב וכישוף' ואת 'הרדיד האנדלוסי'. אצל גינצבורג אני אוהבת בעיקר את השפה הצלולה, ומתפעלת מן הפשטות שלה, שיש להשקיע עבודה רבה כדי להגיע אליה. הייתי מאוד שמחה אילו היו לרומאנים שלי רוחב היריעה של הספרים שכתבה אלזה מורנטה והצלילות של הפרוזה של נטליה גינצבורג. לצערי אין לי את רוחב היריעה של מורנטה, ולשון ספרי אינה צלולה. החרדה מסכסכת את הלשון הזאת. אני רוצה להזכיר בהקשר זה גם וירג'יניה וולף. בלעדיה היה קשה מאוד לכתוב היום. 'אל המגדלור' הוא, לדידי, ספר שאי אפשר בלעדיו.

– לפני חצי שנה נערמו ברחובות נפולי, עיר הולדתך, ערמות אשפה גדולות, והתמונות הללו מצאו את דרכן לכל הטלוויזיות בעולם. באותם ימים קראתי מאמר שלך בעיתון 'רפובליקה' על נפולי ועל  הידרדרותה של העיר הזאת. זה היה לדעתי המאמר הפוליטי הראשון שפירסמת בעיתון כלשהו. הסופר רוברטו סאביינו, גם הוא בן נפולי, בחר בחירה הפוכה משלך. הוא כתב בספרו 'גומורה' על הדרדור ועל הפשע המאורגן בנפולי, ונחשף ללא הרף, אף-על-פי שחייו בסכנה והמאפיה של נפולי מאיימת לחסלו. מעולם לא עלה בדעתך לחשוף את זהותך כחלק מן המאבק הפוליטי על דמותה של נפולי, על דמותה של איטליה?

"החשיפה היחידה שאני מסוגלת לה היא פרסום הספרים שלי. אני לא מסוגלת לחשוב על עצמי כעל דמות תקשורתית, כמי שנושאת דגל של מאבק כלשהו, כמי שהיא התגלמות אינטלקטואלית של בעיה חברתית כלשהי. זו הסיבה שאני מעריצה את סאביינו ומעריכה מאוד את ספרו. למרות זאת אני חושבת שלא דמותו של סאביינו, כתיבתו בעיתונים, היא זו שהניעה את דעת הקהל האיטלקית נגד המאפיה. מה שעשה זאת היה הספר שלו, העוצמה של הספר הזה. הוא הצליח לפגוע במאפיה הנפוליטנית ברגע שעיניו של הקורא נחו על הספר החשוב והחזק שלו. זה הנס שחולל הספר שלו. הוא, הספר, וצבא הקוראים שלו, מהווים סכנה למאפיה, לא החשיפה האישית של סאביינו.

– בשנים האחרונות העיתונות האיטלקית ניסתה לפענח מי מסתתר מאחורי השם אלנה פרנטה. נוצרה, לפחות אצלי, התחושה שהספרים הפכו שוליים, ואילו החידה מדוע את מסתתרת ואינך קיימת כדמות ציבורית הפכה לעיקר. זה מטריד אותך?

"מדברים אתי לא פעם על כך שהוויתור שלי על החשיפה הציבורית גורם לכך שלא אזכה בפרסים ספרותיים חשובים. אף פעם לא הבנתי מדוע ספר טוב לא יכול לזכות בפרס בלי שהמחבר שלו ישתתף בטקסים, שהם בדרך כלל מדכאים או מטופשים למדי. דווקא בטקסים הספרותיים, כשלכאורה מעניקים כבוד לספרות וליצירתו של אדם, דווקא אז יש לי התחושה שהבידור גובר על הספרות ולא להפך.

– שמו של הרומאן שלך, 'אהבה מטרידה', ניתן לו בהשפעת פרויד. כיצד נולד השם הזה ומדוע בחרת דווקא בו?

"הצירוף 'אהבה מטרידה' אינו מופיע אצל פרויד. בטקסט שלו על המיניות הנשית – כוונתי לתרגום האיטלקי, איני יודעת מהו המקור הגרמני – מופיע הצירוף 'היריב המטריד'. כך מכונה שם דמות האב. כשעבדתי על הרומאן שלי, שכידוע לך, מספר על יחסי בת עם אביה ואמה, החלטתי לקרוא לו 'אהבה מטרידה' כשהצירוף האמור משמש לי כהשראה. האב בספר הוא הגורם המטריד, המחבל ביחסי אם-בת. אחר כך הבנתי שהאהבה המטרידה היא דווקא האהבה לאם.

– בספר יש תחושה חזקה, כמעט מסתורית, שאיננו יודעים דבר על הורינו, בעיקר על העבר שלהם, על מה שהיו לפני שאנחנו, ילדיהם, באנו לעולם.

"ההורים שלנו הם, לדידנו, דימויים, תמונות. הם עצמם מציגים כך את דמותם לפנינו. הם נוהגים כאילו אינם בשר-ודם. אסביר את זה טוב יותר: כשההורים מציגים בפנינו את הצד הגופני שלהם, זה דוחה אותנו – אנחנו נרתעים מפני התגלית הזאת. לעתים קרובות קורה שאנו הילדים לא רוצים לדמות להם כלל. איננו מכירים אותם היטב, ואפילו יותר מזה; איננו מעוניינים להכיר אותם לעומק, וגם הם מעדיפים לא להיחשף בפנינו. תפקיד ההורה מחייב אותך לבדיון. כשאנו מתחילים לתהות מי אנחנו באמת, מתעוררת בנו הסקרנות לדעת מי הם היו מאחורי החזות הזאת של ההורה. בדרך כלל מגיעים לשלב הזה באיחור, ואז או שהם כבר אינם בחיים, או שהלשון שלנו, השפה שבה יכולנו לתקשר איתם, כבר קפאה ואינה מאפשרת תקשורת אמיתית.

 – במשך עשרים שנה פירסמת רק שלושה רומאנים. האם כתבת ספרים אחרים וגנזת אותם? מתי יופיע ספר חדש שלך?

"אני לא יודעת. אני כותבת כעת ספר חדש, אבל אני לא בטוחה שאסיים אותו. בדרך כלל אני ממשיכה לכתוב כל עוד אני מרגישה שלסיפור יש כוח. כשאני חשה שהוא נחלש אני מפסיקה לכתוב אותו ומתחילה סיפור אחר שאולי יגיע לסוף. תמיד עבדתי כך. עלי להודות שאני מעדיפה את הכתיבה על פני הפרסום של הספר. המעט שלמדתי על כתיבה ועל רומאנים בא דווקא מן הספרים שלא השלמתי, מן הכישלונות שלי. כשאני מחליטה לא לפרסם טקסט כלשהו, איני עושה זאת בגלל שהסיפור לא משכנע או לא מרתק או לא קריא. אני עושה זאת כשאני חשה שאין לספר חיים משלו. אני לא בטוחה שהכוונה שלי ברורה אך זה הדיוק המרבי שאני יכולה להגיע אליו בניסוח הדבר הזה.

– האם את מכירה את הספרות הישראלית? יש ספרים ישראלים שאהבת, שעוררו אצלך עניין?       

"אהבתי מאוד את ספריו של בנימין תמוז וגם את כתיבתו של אהרן אפלפלד. גיליתי אותה בעקבות המלצה כתובה של פיליפ רות. גם יעקב שבתאי הוא סופר מצוין בעיני.

– 'ימי הנטישה' התקבל יפה בישראל. נכתבו עליו ביקורת רבות. הוא נמכר ביותר מעשרת-אלפים עותקים. הצלחה מחוץ לאיטליה חשובה לך, מרגשת אותך?

"ההצלחה של הספר בישראל משמחת אותי מאוד. כשספרים שלי מצליחים מחוץ לאיטליה אני מרגישה כאילו קיבלתי בשורות טובות ממישהו שאני מכירה היטב ונסע לארץ אחרת, למד את שפתה, התקבל יפה על ידי אנשיה וטוב לו. זה גם מפתיע אותי שבמקום שאני כלל לא מכירה יכול מישהו למצוא עניין בסיפורים כה אישיים כמו הרומאנים שלי.

*

אלון אלטרס תירגם את 'אהבה מטרידה' ואת 'ימי הנטישה' מאת אלנה פרנטה, אשר ראו אור בספריה החדשה.

פורסם ב-19.10.09