השְׁטֶעקְשִׁיך של ביאליק

שלום-עליכם (מיידיש: מנחם פרי)  

מכתב שכתב שלום-עליכם לביאליק ב-1907, ימים ספורים לאחר שהמשורר התארח אצלו בז'נבה, שבה התגוררו אז גם מנדלי מוכר-ספרים והסופר בן-עמי. הדמויות הנזכרות: בני ביתו של שלום-עליכם (אחת מן הבנות היא אשתו של י.ד. ברקוביץ); מנדלי, המכונה 'הסבא'; בן-עמי וילדיו. ובאשר ל"אינצידנט של ראש השנה" שמזכיר בן-עמי: לאמיתו של דבר הגיע ביאליק לז'נבה ברכבת ב-א' של ראש השנה ולן אצל שלום-עליכם, ולמחרת, כשנפגשו כולם בבית-הכנסת, רתח בן-עמי על כך שביאליק הפר את קדושת החג. אבל שלום-עליכם, כדי להגן על דמותו הציבורית של ביאליק, מספר בזיכרונותיו סיפור אחר, שביאליק הגיע בערב ראש-השנה, ונחטף מיד על-ידי שלום-עליכם, כדי שלא ייאלץ להתגורר אצל בן-עמי; וכששאל אותו בן-עמי למחרת, בבית-הכנסת, מדוע אינו מתארח אצלו, השיב ביאליק שרק זה עתה הגיע, ובכך הזמין על עצמו את זעקותיו של בן-עמי האדוק, על ש"המשורר היהודי הכי גדול" נסע בחג. את המכתב, ואת הקטע מזיכרונותיו של שלום עליכם המופיע בהמשך, תירגם מיידיש מנחם פרי, והדברים לקוחים ממאמרו "משורר בעבור נעליים: ביאליק כגיבור של שלום-עליכם", שנדפס ב'מאזניים' בדצמבר 1983 (כרך נ"ז).

אוי, ביאליק, ביאליק!

נסעת מכאן – וכמו לתוך המים. איך לא כותבים מכתב קטן? יש לי בשבילך, עליך לדעת, ד"ש. נחש ממי? מן הנעליים שלך, נעלי-הבית, מן השְׁטֶעקְשִׁיך שלך. למחרת יציאתך משוויץ התעוררתי, כמו תמיד, מוקדם בבוקר, וכמו תמיד גחנתי אל מתחת למיטה, אל הנעליים שלי. אני מעיף מבט – זוג נעליים, נעליים כלל לא מוכרות, נעלי-בית מאריג משובץ, עם חוטָמים מעור. אני בוחן את הנעליים – עדיין נעליים טובות למדי, נעליים חדשות! של מי הנעליים? מתברר הדבר: אלה הנעליים של ביאליק! איך מגיעות הנה הנעליים של ביאליק! כנראה שכח את הנעליים. ואולי השאיר לי את הנעליים שלו במתנה?

בקיצור, נעשה טאראראם גדול בבית: נעליים-נעליים-נעליים-נעליים!... קודם כל הופיעה טיסי ובאה בטענה שהנעליים צריכות להיות הנעליים שלה. ברקוביץ שלה וביאליק הלוא הם ממש איש אחד, ולכן הנעליים מגיעות לה. יצאה השנייה שלי, ליָאלי, זו שלומדת להיות דוקטור לרפואה: הנעליים צריכות להיות, היא אומרת, לפי הצדק, נעליים שלה. למה? ככה. אין לה שטעקשיך. יש לה כבר, היא אומרת, מזמן חשק לקנות נעליים. אומרת אֶמה, זאת-אומרת השלישית, שהנעליים יכולות להיות נעליים שלה, כי לה בטח אין נעליים! טוענת הקטנה, מארוסי, שהנשמה שלה גם היא לא מסמרטוט והנעליים טובות גם עליה. שמע נומצ'יק שמדברים על נעליים, ובכלל אינו רוצה לדעת מי-נעליים-מה-נעליים, אלא מצטווח לו: אמא, אני רוצה נעליים. מן המהומה מתעורר מישא ועושה פוגרום: הנעליים, הוא אומר, הן נעליים שלו, כי ביאליק לא ישן עם אף אחד אלא רק אתו, ולכן הנעליים שייכות לו 'לפי המצפון'.

בינתיים מגיע בן-עמי עם בתו שרה, וכשנודע לו עניין הנעליים, הוא אומר שהנעליים מגיעות לו, כי אלמלא האינצידנט של ראש-השנה, הרי היה ביאליק מגיע בבירור אליו ושוכח את הנעליים אצלו. מובן מאליו ששרה מסכימה עמו ועיניה מתנפלות על הנעליים. מיכה ותמרה אומרים: אתם יודעים מה? תנו לי נעל אחת ולתמרה את הנעל השנייה.

בקיצור, הלכנו לסבא לשאול שאלה בעניין הנעליים, למי יהיו שייכות הנעליים? לאחר ששמע עד תום את הטענות בעניין הנעליים, בעיניים עצומות ובחיוך דקיק על השפתיים, פסק הסבא רבי מנדלי: מאחר שכולם רוצים את הנעליים, מוטב שיעבירו את הנעליים אליו, כלומר אל הסבא, ושם יעמדו הנעליים עד שיבוא אליהו.

מפסק-הדין היה מרוצה רק אחד – בן עמי: הוא נזכר בפסוק: "לא לי לא לך". אבל אני איני מרוצה, ובינתיים עומדות הנעליים אצלי. אני מקווה, אם ירצה השם, להעביר בהקדם אליך, לאודיסה, את הנעליים, ומובן מאליו שלא את שתיהן בפעם אחת. נעל אחת אשגר אליך מיד לאחר סוכות, ואת הנעל השנייה אמציא לך לפסח, ואז יהיו לך שתיהן. ומפני שאתה עלול בוודאי להתגעגע אל הנעליים, ביקשתי שיצלמו את שתי הנעליים, ואני מצרף פה תצלום של הנעליים בתוספת איחולים לבביים מכולנו ומן הנעליים שלך, המצויות לעת עתה אצלי, על הרגליים, שכן באמת אין לי נעליים, פרט לנעליים שלך, ורוב תוגות לך על הנעליים. תמיד, כל קיץ, שתבוא אלינו עם נעליים חדשות, ותשאיר לנו זוג נעליים, כי מניסיוני נוכחתי לדעת, שטוב יותר עם נעליים מאשר בלי נעליים, ובמיוחד נעליים יפות כאלה כמו הנעליים שלך, שבין הנעליים הן הנעליים הכי טובות.

ה"ציטוטים" מדברי הדמויות הם כמובן המצאה שלום-עליכמית אופיינית. שלום-עליכם מטיל כאן את דמויותיו הספרותיות על בני ביתו, הנראים כלקוחים מסצנה של טביה החלבן עם שבע בנותיו. אך את נעלי-הבית אכן שכח ביאליק אצל שלום-עליכם, וזה קפץ על המציאה והמציא "תעלול" או שניים על חשבון המשורר גם בחיים הריאליים. בזיכרונותיו של שלום-עליכם מסופרת גרסה שונה מעט:

חלף לו השבוע ההומה, נסע האורח – אין ביאליק. שקט נעשה בשוויץ. ההרים הגבוהים, המכוסים בשלג-תמיד, נשתקפו בחֵן יחד עם הרקיע הכחול באגם ז'נבה השקט, היפה. אבל נגזר עלינו ששמו של ביאליק ימשיך עוד זמן-מה להתאוורר בינינו לרגל מאורע חדש, לרגל תעלול חדש.

בבוקר נאה אחד אני מקבל איגרת מביאליק. באיגרת מבשר לי המשורר הגדול, שהוא שכח אי-שם בדרך זוג שטעקשיך, ומבקש הוא איפוא ממני, שאטריח עצמי להציץ מתחת למיטה שבה ישן, ואם אמצא את השטעקשיך שלו, שאשלח אותן אליו. כתובה האיגרת בסגנונו של ביאליק, בלשון מגלה טמירין: 'השטעקשיך שלי'... והחל פסטיבל עם שטעקשיך. הרצנו מכתבים על מכתבים ובהם חזרה ונזכרה המליה 'שטעקשיך' ונלעסה מחדש אולי מאה פעמים. באיגרת הראשונה כותב אני לו, שחיפשתי את השטעקשיך מתחת למיטה, שבה הוא, ביאליק, ישן, אבל אינני יודע בביטחון, אם השטעקשיך הם השטעקשיך שלו, או שהם סתם שטעקשיך? וכדי שלא תצמח כאן חס-ושלום שום טעות, הבאתי מצלמה וצילמתי תמונה של השטעקשיך, כדי שיתבונן בשטעקשיך ויודיע לי מיד באיגרת, האם השטעקשיך הם השטעקשיך שלו, או שהם סתם שטעקשיך.

מגיעה אלי איגרת מביאליק, שלפי שהוא התבונן היטב בתצלום השטעקשיך והכיר בהם את השטעקשיך שלו, עד שהוא יכול להישבע בנקיטת-חפץ, שהשטעקשיך הם השטעקשיך שלו, ולא סתם שטעקשיך, לפיכך ועל כן, למען השם, שאשלח לו את השטעקשיך שלו!

עונה אני לו באיגרת, שיתכבד נא ברוב טובו ויואיל לשלוח לי קבלה על השטעקשיך, ואני אמציא לו את השטעקשיך... מגיע אלי מכתב נזעק מביאליק: איך אפשר? מה זאת-אומרת? איך יכול הוא לשלוח אלי קבלה על השטעקשיך לפני שקיבל את השטעקשיך? עונה אני לו, שיש פיתרון: בינתיים אשלח אני אליו נעל אחת מן השטעקשיך שלו, ואז ישגר הוא לי קבלה על השטעקשיך, וכשאני אקבל את הקבלה על השטעקשיך, אשגר אליו בדואר החוזר את הנעל האחרת מן השטעקשיך. ואל הנעל היוצאת לדרך צירפתי פיתקה: 'המשך יבוא'...