בדידותה של אמריקה הלטינית בישראל
אורי פרויס
"בקוראן אין גמלים", מה שאינו הופך אותו ללא ערבי, הזכיר חורחה לואיס בורחס לקהל הארגנטיני בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת. באמצעות דוגמה זו ביקש לבטל את הגישה הלאומנית שרווחה אז, לפיה על הספרות הארגנטינית להכיל מנות גדושות של "צבע מקומי" – בקר וגאוצ'וס, למשל, במקום גמלים ובדואים – בכדי להיות אותנטית. דווקא הלאומנים, המפארים את יכולת היצירה הארגנטינית, מבקשים להגביל אותה למספר נושאים לוקאליים דלים, כאילו איננו מסוגלים לעסוק באוניברסלי, התקומם בורחס ('הסופר הארגנטיני והמסורת', 1950).
כשמונים שנה קודם לכן נדרש סופר לטינו-אמריקני אחר לאותה סוגייה של אותנטיות לאומית מול אוניברסליות, ברוח דומה ובמושגים זהים. להמלט, לאותלו, ליוליוס קיסר ולרומיאו ויוליה, אין כל נגיעה להיסטוריה האנגלית או לנוף הבריטי, ועדיין שקספיר הוא משורר אנגלי במהותו לצד היותו גאון אוניברסלי, כתב מאשאדו די-אסיס. באותה מידה, פיזור שלל שמות של פרחים או של עופות מקומיים לא יהפוך את השירה הברזילאית ללאומית יותר. מה שדרוש איננו "צבע מקומי", אלא "איזשהו רגש פנימי שישייך את המחבר לתקופתו ולארצו, גם אם הוא עוסק בנושאים רחוקים בזמן ובמרחב" ('דחף לאומי', 1873).
והפרוזה של מאשאדו הברזילאי (שספרו 'זיכרונותיו של מת' ראה אור לפני למעלה מעשרים שנה בסדרת הספריה, בתרגומה של מרים טבעון), כמו גם של בורחס הארגטיני, היא אכן מימוש צרוף של קריאתם – קריאה אסתטית ואידאולוגית כאחד – למקומיוּת אוניברסלית מאופקת ומופנמת. אך דומה, וכעת אנו צועדים במודע אל תוך אזור הדמדומים של שאלת ההתקבלות, שקהל הקוראים הישראלי נוטה חסד דווקא למקומיות הצבעונית העזה, המוחצנת, של סופרים לטינו-אמריקניים דוגמת ז'ורז' אמאדו וגבריאל גארסיה מארקס. שני רומאנים וקובץ סיפורים פרי עטו של מאשאדו די-אסיס שתורגמו לעברית זכו לביקורות מעטות ונעלמו זה-מכבר מחנויות הספרים. שקעו במצולות המחסנים או שמא נטרפו בשיני המגרסות, לך דע. לבורחס נודע גורל ישראלי טוב יותר לכאורה. רק אלוהי ההוצאה לאור יודעים כמה עותקים מספריו נמכרו כאן, אך גלוי וברור כי יש הדפסות חוזרות, נוכחות כלשהי על מדפיהם של בתי הממכר, ובעיקר התייחסויות רבות בכתב (בערך פי עשרה אזכורים בגוּגל לארגנטיני לעומת הברזילאי).
בורחס הוא הרי חלק מן הקאנון האוניברסלי. "האוניברסלי", כלומר המערבי, ומתוקף כך גם הישראלי. אמנם מי שיעיין בקובץ 'שבעה לילות' יגלה כי על-פי בורחס עצמו, ישראל היא דווקא "ארץ מזרחית". אלא שהאופק התרבותי והפנטזיה שלה היו ועודם מערביים (אין סתירה כמובן, המזרחיות דוחפת למערביות). הספרות הלטינו-אמריקנית – ויש להבחין בין זו לבין ספרויות ספרד ופורטוגל הלטינו-אירופיות – מגיעה אלינו לפיכך בקילוח דק ומונוטוני למדי, או לחלופין מסחרי מאוד. את השגרה הדלה הזאת שובר מפעל התרגום של טל ניצן, שהביאה לכאן בשנים האחרונות יצירות משל אוגוסטו מונטרוסו, חוליו קורטאסר, תומאס אלוי מרטינס ועוד, בסדרת "לטינו" המשובחת, ותרגומים משל הוראסיו קירוגה, חואן קארלוס אונטי ואחרים במסגרות אחרות. ונזכיר גם את תרגומו המחודש של רמי סערי ל'פדרו פראמו' הנצחי מאת חואן רולפו, ואת 'כסף שרוף' לריקרדו פיגליה. אך אם בתחום הסיפורת והשירה נכונו לנו מדי פעם פרצי מים כאלו, הרי שבשדה הספרות העיונית שורר יובש קשה. הגות לטינו-אמריקנית כמעט שאינה מתורגמת לעברית. בידור או אמנות ממחוזות שוליים, כן. היסטוריה, תיאוריה ופילוסופיה, לא. אלה הם הרי נחלתו של העולם הישן.
על כך עמד גבריאל גארסיה מארקס בנאום פרס הנובל שלו. הספרות הלטינו-אמריקנית צומחת מתוך המציאות הלטינו-אמריקנית, הטיח הסופר הקולומביאני בחברי האקדמיה השבדית; מציאות אשר איננה נהירה למוחות הרציונאליים מצידו זה של העולם, השקועים בהתבוננות עצמית, ואינם מצוידים בכלים המתאימים להבין אותנו. אלה שוכחים כי פורענויות החיים שונות ממקום למקום, ושופטים את אמריקה הלטינית על-פי אמות מידה זרות השאובות מתוך הנסיבות באירופה. וכך אנו הופכים "פחות ופחות מוכרים, פחות ופחות חופשיים, יותר ויותר בודדים" ('בדידותה של אמריקה הלטינית', 1982).
בלתי-מוכר גארסיה מארקס במקומיות המופרזת שלו, בלתי-מוכרים לא רק מאשאדו די-אסיס אלא אף בורחס במקומיות המוצנעת שלהם, אם לא נהיה אוניברסליים באמת.