עובר ושב 1: זנדבנק, לאור והולנדר על 'כל השירים' של הורביץ
מנחם פרי

במדור "עובר ושב" יגיב מנחם פרי מעת לעת על המתפרסם בתקשורת ועל תופעות בתרבות.

עשרים שנה עברו ממותו של הורביץ, ו'כל השירים' שלו אכן התקבל, כפי שפיללתי, בהתרגשות של מפגש מחודש עם משורר גדול. ואף-על-פי-כן, באילו תובנות חדשות על שירת הורביץ העשירו אותנו המאמרים החדשים? דומה שהבנת שירתו של הורביץ, קליטת דרכי השיר שלו, תיאור הפואטיקה שלו, שבו והוסגו לאחור. במקום להעניק לקוראים מפתחות לקריאת השירים התמלאו רוב רשימות הביקורת באמירות סתמיות ומקוטעות על הלשון והדימויים, כאילו אין לשיריו תכנים, ושוב ושוב גלשו לעניינים שאין להם דבר וחצי דבר עם שירתו של הורביץ.

זנדבנק

במשך שנים סבלה שירתו של הורביץ מביקורות קצרות-דעת שהגיבו על שורותיה כעל מצבור של "מכיתות יופי" אקראיות, צירופים לשוניים מהלכי קסם, שתפקיד הקוראים למולם הוא זה של "אוספי פרחים בנוגה רך", ולאו דווקא של עוקבים צעד-צעד אחר הצטברות המשמעויות בשיר, בין השירים, בין הספרים. "גושים גדולים של שרירותיות מקסימה", כתבו עליו. "שיריו בנויים לא מתוכן מסוים... אלא ממלים מוסיקליות בעיקרן, הבונות מִקְסָם". אבל המכלול התמטי העמוק והמרתק, התפתחותו והשתנותו לאורך שנות כתיבתו של הורביץ, הקומפוזיציה של השיר השלם, האפשרות להבין את שיריו של הורביץ בקלות יחסית, כן, האפשרות להבין – כבר הודגמו לפני עשרים שנה, ושלושים שנה.
   
ב-1977 כתבתי מאמר ארוך בנושא זה ("גורל הגן", סימן קריאה 7), וסיכמתי ועידכנתי אותו, בקיצור, ב-1989, במלאת שנה למותו. הראיתי בו כיצד שיריו של הורביץ אינם באים לדווח על מצב-עניינים, אלא, כמו השבעה, הם באים ליצור מצב-עניינים, להביאו לעולם, וכך להעניק כוח וממשות לָאני בעולם שהחוויה המרכזית שבו היא המפגש עם המוות, מות אביו של המשורר וחוויית מותו הקרוב שלו, שלקראתו הוא מכשיר את עצמו. המאמר המעודכן – "מסע בכתב רוח" – התפרסם מחדש באתר הספריה החדשה עם צאת כרך 'כל השירים', כפתח-כניסה אפשרי להבנת התמטיקה של הורביץ. היו גם אחרים שכתבו בשנות השבעים והשמונים על התכנים של שירת הורביץ, ועשו זאת היטב, למשל נסים קלדרון, אריאל הירשפלד, לילך לחמן וחמוטל בר-יוסף.
   
והנה באה רשימתו של שמעון זנדבנק ('הארץ ספרים', 27.8.08) – רשימה יפה כשלעצמה – ושבה ורוקנה את שירי הורביץ מתוכנם. זנדבנק כותב על "הלשון, שחומריה מִתעבּים אצלו בלי הרף, תופסים את כל מרחב השיר בנוכחותם המוסיקלית, וחוסמים במידה מסוימת את השתמעותם, או לפחות את הקישורים הסמאנטיים ביניהם, שיגבשו מכלול משמעות מעבר לנתזי משמעות חטופים" – כאילו אין מה להבין בשיר של הורביץ: "הורביץ לא הגה מחשבות אלא שר, המוסיקה שלו וכֵלֵיה – התחביר, החזרות, האליטרציות – הם עיקר, ואינם ניתנים לצמצום 'הגותי'".
   
שום שירה ממשית אינה ניתנת ל"צמצום הגותי"; שירים אינם מאמרים, והמנגנון הפואטי שלהם אינו רק סמאנטי (דבר שנוהגים לשכוח מי שכותבים אצלנו על שירה זה שנות דור) – אבל בניגוד לשמועה, שירה גם אינה כתיבה "טהורה", רק במלים. זנדבנק קרא את ספרה של טלי ארגוב על הורביץ, אבל לא קרא את המאמרים המרכזיים על שירתו, או לפחות אינו מתמודד עימם; וכך הוא חוזר ונופל לקלישאות הישנות על שירת הורביץ, שהיה דומה שכבר סולקו.
   
עם זאת, זנדבנק הוא עדיין מבקר אמיתי, מסוג נדיר היום. הוא כותב ברגישות, משכיל לספר סיפור על התפתחות שירתו של הורביץ, והביקורת שלו, למרות נקודת-העיוורון המשמעותית שלה, היא מופת של כתיבה, שכן הוא מצביע יפה על ייחודו של הורביץ בהקשרים של השירה העברית, וטיעוניו ענייניים, נטולי חשבונות ומלאי אהבה.
   
לא כך הדבר בשלישיית המאמרים שהוקדשה להורביץ במוסף "תרבות וספרות" של אותו עיתון ('הארץ ספרים', 5.9.08). אסתפק בהתייחסות לשניים מהם.

הולנדר

התמוה והמבולבל שבין שלושת המאמרים הוא זה של אורי הולנדר. בדיוק מחציתו מוקדשת ל"הסטת הדיון מן העיקר אל הטפל", ואם זה כך, גם לדברי הכותב עצמו, מדוע לבזבז את היריעה הצרה ממילא? מדוע להעכיר את "השמחה על הופעתו של קובץ השירים הזה" בבעיטות הצידה? האם זה משום שלהולנדר אין מה לומר על השירים אפילו כדי יריעה קצרה?
   
תחילה מקדיש המבקר – ששמחתו על הופעת הספר "נמהלת בתוגה שקשה להסבירה" – 25 שורות יקרות להתקשקשות על מבטו של יאיר הנשקף מן הדיוקן שמופיע על עטיפת הספר. "מדוע אין הוא מחייך" הוא שואל; "במי מתבונן המשורר הכלוא במסגרתו הירקרקה?". מן-הסתם הוא מתבונן "באוהביו הרבים משכבר", מפרש הולנדר, ובעיקר בעורך הספר.
   
תצלום של יאיר הצעיר, שבחרתי מן התצלומים שצילם אמנון ויינשטיין לפני למעלה מ-35 שנה (שביניהם נמצאים גם תצלומים שהוא מחייך-גם-מחייך בהם), מביע לדעת הולנדר את תגובתו הנבואית של הורביץ על הופעת כרך 'כל השירים' עשרים שנה לאחר מותו. לא עולה על דעתו האפשרות שהתצלום מבטא את תחושתו של מי שבחר לשים דווקא אותו על העטיפה, ביודעו יפה לידיהם של מי עתיד להתגלגל הספר הזה כדי שילהגו עליו בעיתונות: אולי אליהם, אל ההולנדרים, כיוון העורך את מבטו החדור-עצבות של הורביץ...
   
מן הדרשנות הזאת עובר הולנדר לתחנה הבאה במסע התפלויות: 18 שורות על "פִּשרה של המחמאה המופיעה על גב הספר", הלוא היא: "אחד מגדולי המשוררים בעברית במחצית השנייה של המאה העשרים". המשפט, המתייחס לתקופת פעילותו של הורביץ, נראה להולנדר כמתכוון לגמד את גדולתו של המשורר, דהיינו לומר שהיה גדול רק לעומת משוררי המחצית השנייה של המאה העשרים. ואגב, במחצית הזאת פעלו גם זך, אבידן, עמיחי, רביקוביץ, וולך, ויזלטיר, פגיס, פנקס; והיא תקופת פעילותם העיקרית של אבות ישורון, ופרייל, ורבים אחרים – לאו דווקא תקופה דלה לשירה העברית. אבל לדעת הולנדר המחמאה שלי "שופעת צמצוצים", ו"עצם ההדגשה – מגדולי המשוררים בעברית – מצמצמת עוד יותר את היקף המחמאה" והופכת אותה ל"עגומה". אולי גם על כך מתעצב הורביץ בתצלום, כי ראה בחוש שכך אכתוב עליו כעבור 35 שנה. כפי הנראה היה עלי לכתוב בפשטות "מגדולי השירה העולמית בכל תקופותיה", אלא שברור מה היה כותב עלי הולנדר אז.
   
המנהג הנלוז לברוח מכתיבה על השירים, ובמקום זה לעסוק בעורך, שגור בכתיבתו של הולנדר, אף כי אינו המצאתו. אבל כדי להשלים את המכסה של הסטת הדיון אל הטפל, עוד נותר לו להקדיש 18 שורות ל"עניין פעוט נוסף" (לדבריו), "אף שהוא מסיט את הדיון מן העיקר אל הטפל שבטפל", הלוא הוא "מנהגו הנלוז של העורך לעשות בכתבי המתים כבשלו ולערוך על דעת עצמו שינויים בטקסטים או במבחריהם". לכאורה סנסציה: נראה שהולנדר מאשים אותי בהכנסת שינויים בשירי הורביץ מאחורי גבו, במסגרת "ההסכמים בעל-פה שיש לעורך זה עם מנוחים אחרים, שטבעם יתברר, ככל הנראה, רק באחרית הימים". אבל לפי המשך הפסקה אפשר להירגע: לא בשכתוב שיריו של הורביץ מאשים אותי הולנדר, אלא רק בבחירה "שלא לכלול בכרך 'כל השירים' את כל השירים".
   
גם זו הטלת רפש חמורה, שכן הקוראים שאינם יודעים במה מדובר עלולים לחשוב שכותרת הספר שקרית, וכי 'כל השירים' הוא ספר פגום שיש להתרחק ממנו, פרי מעשה-זדון נכלולי של "עורך המציג עצמו כידיד נפשו של הורביץ" בעוד שלמעשה הוא איזה יאגו. ולכך עוד נוסף הפשע של העיכוב בהופעת הקובץ, שהמחבר המנוח ייחל לו, "על פי המסופר" (על-ידי מי? ראו בהמשך), בכל מאודו.
   
העובדה הפשוטה היא שבספר נכללו כל שיריו של יאיר הורביץ, למעט שירים שבחר לגנוז, במיוחד שירים מתקופת כתיבתו הראשונה. הורביץ מעולם לא כלל שירים אלה בשום ספר מספריו, אלא ראה בהם ניסיונות נפל, ביקש להשכיח אותם, וודאי שלא שב וכינס אותם במבחרים המסכמים של שירתו (והיו ארבעה כאלה בחייו של הורביץ, שהוא-עצמו קבע מה ייכלל בהם). טענתו של הולנדר ש'כל השירים' אינו כל השירים כמוה כטענה שכל שירי ביאליק אינם כל השירים כי שום מהדורה שלהם (פרט למהדורה אקדמית) אינה כוללת את "שירו" הראשון, שנכתב בישיבת וולוז'ין, על הרבי שסבל מעצירות, אך לאחר שחסידיו כינסו עצרה נתקף שלשול; ואינה כוללת אף עשרות שירי נפל אחרים.
   
ולא בהסכמים בעל-פה עם מנוחים מדובר כאן, אלא בצוואתו הכתובה של הורביץ, שבה הוא הפקיד בידי את עריכת פרסומיו לאחר מותו, את קביעת מועדיהם הנאותים לדעתי, ואת ההחלטה על מסגרות הדפסתם. הורביץ החי הוא גם מי שהשביע אותי לא לכלול בין שיריו את שירי הנפל שפסל וגנז בחייו.
   
למרות זאת לוקטו השירים הגנוזים לקראת הכנת 'כל השירים', כדי לבחון שמא עשה להם הורביץ עוול משווע, שיצדיק את הפרת הציווי שלו. הלוא כבר היתה לי לפני עשרים שנה מחשבה שאפשר להוציא אותם בכרך נפרד של שירים גנוזים. אבל למקרא השירים הללו ראיתי כמה צדק הורביץ שאסר עלי לפרסמם, וכי שום התחכמות לא תעמוד לי נוכח הפרת רצונו המפורש. כך גם הסברתי, בגלוי, בפתח הספר. ואלמלא הסברתי, הולנדר, שאינו מכיר את השירים שבהם מדובר, אף לא היה יודע על קיומם ולא היה תובע ממני לערבב אל תוך ספרו של הורביץ חומרים מסל-הניירות של המשורר. מי שטוען ההיפך חייב להצביע לפחות על שיר או שניים מן הגנוזים שהקוראים (לא החוקרים) מפסידים מאי כלילתם בספר. אך כיצד ניתן לצפות לכך מהולנדר, שאינו מכיר כלל את השירים המדוברים?
   
ועכשיו, אחרי שכבר ביזבז חצי משטח מאמרו, מגיעה המחצית השנייה, שאכן מדגימה כיצד אין להולנדר מה לומר על שירתו של הורביץ, מלבד למקמו בשורת משוררים ששיריהם הם "מלים המקיימות ביניהן קשר אסוציאטיבי-דימויי, שאינו קל לעיכול ואינו קל לפענוח". מאמרו מסתיים ב-66 שורות של טקסט מעורפל שהתקשיתי להבינו; מן המעט שהבנתי ראיתי ששוב מוטלים בו שירי הורביץ אל החשיכה של התוכן הלא-מובן.

יצחק לאור

לימין מאמרו של הולנדר ניצב מאמרו של הרבי שלו, יצחק לאור. לאחר ניתוח שטחי של "שיר ילדים" של הורביץ, שאין בו שום חידוש לעומת מה שכבר נכתב בעבר על השיר הזה, ובתום טיעון לא-מגובש בנוגע למה שמפיק הורביץ מן התחביר המקראי, מגיע לאור בסוף רשימתו לגולת הכותרת שלו, האובססיה החוזרת כמעט בכל מאמר שהוא מפרסם ב"תרבות וספרות" בשנתיים האחרונות, דהיינו להתקפה גסת-רוח עלי – ועל האקדמיה והחוג לספרות כמין מטונימיה שלי – התקפה שכמו תמיד נחבאת מאחורי כינויים ושמות-תואר, מבל להזכיר את שמי, וכך מתגוננת מפני תביעת דיבה.
   
הפעם דולה לאור משיר של ויזלטיר, שבו 'משוחח' ויזלטיר עם הורביץ (שנתיים לפני מותו של הורביץ), אמירה שאינה מופיעה בשיר: "אל תתלה תקווה במי שאתה לא דרוש לו". ומי שהורביץ לא דרוש לו, מי שאשליה לתלות בו איזו תקווה, מי שבגד בחברות שהתיימר לה, הוא כמובן הכלב-העורך, כפי שניסחה אמו של לאור: "מי שהולך לישון עם כלב מתעורר עם פרעושים". וכל זה משום שאין בספר "מה שהורביץ השתוקק אליו תמיד יותר מכל: כינוס השירים המוקדמים שלא הופיעו אף פעם בספרים"!
   
הורביץ, שכאמור פירסם ארבע פעמים בחייו כינוסים של שירתו (מהם שניים בעריכתי); שהיה מכין בעצמו את הסְדָר של שיריו והיה יכול להוציא ב"ספרי סימן קריאה" כל ספר שירים שלו שעלה בדעתו; שהשביע אותי לא להדפיס אחרי מותו את שיריו הגנוזים; שקרע לגזרים את העותק של ארבעה שירים מוקדמים שלו שהיה בידי – הורביץ זה "השתוקק תמיד יותר מכל", לדברי לאור, שדווקא אמרֶה את רצונו לאחר מותו ואעשה מה שבעצמו לא עשה בחייו, ואני, פשוט משום שהוא לא דרוש לי יותר, הפרתי את התקווה שתלה בי ברוב תמימותו.
   
אכן, גיוסם של המתים, שאין בכוחם להכחיש, כדי לנהל את חשבונותיו עם מי שעודם חיים, הוא טכניקה חוזרת של לאור. שבוע קודם לכן הוא גייס לשם כך את חנוך לוין. הוא סיפר על אחת מפגישותיו האחרונות אתו: "אחר כך דיברנו על הדוקטורט שלי. שנינו היינו אירוניים ביותר בנוגע למי שאמור היה לסדר לי פרנסה בעקבותיו. כל אחד מאיתנו והיכרותו רבת השנים והבוז למוציא ומביא ספרים ומשרות".
   
נניח לפגיעה בזכרו של החבר הטוב חנוך לוין. מן האיש הטהור הזה היה קשה להוציא מלה רעה על מישהו, גם אם נראה לו באותו רגע שיש לו סיבה לכעוס עליו. אבל אפילו אם לוין הינהן באמפתיה לנוכח מרירותו של לאור כלפי – האם קיבל לאור את רשותו לדווח על כך לכל קוראי 'הארץ'?
   
במין התחלקות חושף כאן לאור את שורשה של האובססיה המזינה את התקפותיו השבועיות עלי ועל החוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב, את המעיין המנביע את תרעלת הדיסאינפורמציה שהוא מפיץ על שיעורי ועל שיעורים אחרים בחוג: לאור לא קיבל בחוג הזה את המשרה שאליה השתוקק, משרה שאני, "המוציא ומביא ספרים ומשרות", הייתי אמור "לסדר" לו. ומדוע הייתי אמור לסדר לו? כי הוא חבר. כי ספריו ראו אור בספריה החדשה. והנה בגדתי בחברות. במלים פשוטות, לאור מאשים אותי שלא פעלתי כשר המחלק משרות לחברי מרכז הליכוד (מתוך ביטחון ילדותי שזה בכלל היה בכוחי), דהיינו, שלא מעלתי ביושר האקדמי ולא תיחמנתי את האוניברסיטה לתת משרה לאדם שכישוריו האקדמיים שנויים במחלוקת, ואשר בשנותיו כמורה-מן-החוץ לא הצדיק, לא בהתנהלותו בשיעוריו ולא בפעילותו האקדמית, קבלת תקן נדיר. בשירות האובססיה השבועית שלו לא בוחל לאור בהטלת פגימה מדומה בספרו של הורביץ, משורר גדול בעיניו שאת שירתו הוא בא לשבח. אכן, שנים רבות מדי טיפחתי את לאור הסופר והמשורר, למרות מה שגם אמי היתה אומרת על הכלב והפרעושים.